הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

כבר הזכרנו בעבר את מערכת היחסים האובססיבית קמעה שיש לחלקנו עם הקאונטר. אמרתם שזה הצמא לקהל, לרייטינג או אישור עצמי של אהבה ופופולאריות, אני בכלל הצעתי שזה סוג של טקס מעבר. למה אנחנו בכלל עוסקים בסטטיסטיקות, האם הן נותנות לנו משהו מעבר לתחושת סיפוק? זה לא שצריך למכור פה שטחים למפרסמים, הרי. חוקר תקשורת בשם טוד גיטלין דיבר פעם על כך שאוהדי ספורט יודעים כל כך הרבה סטטיסטיקות על הקבוצה שלהם ועל התחום בכלל אבל האם זה מדד לאהבתם ומחויבותם לקבוצה או אינדיקציה להבנה בספורט בכלל? זה נותן להם משהו חוץ מחומרי סמול טוק לשיחות גברים? לפעמים אני חושבת במה ישרא הייתה שונה אם יריב לא היה מעמיד את הקאונטר הזה למטה ברשות הכלל אלא רק למנויי הפרו. אולי היו פה פחות כאלה שמגדירים את עצמם כ"זונות צומי" או "זונות רייטינג"?

(אגב, כדאי להציץ לרומן של קלמן עם הקאונטר)

אבל גם הבלוגר הסביר מוצא עצמו מתעסק בקאונטר, לא ברור למה. משהו בסתמיותו חסרת התכלית בכל זאת גורמת לנו לעקוב אחריו. האדם אוהב להימדד ולמדוד בדיוק כמו שהוא אוהב לתעד ולאגור גם כשהדבר חסר תכלית והוא לא יביט בזה שוב, אולי זה קשור לפחד שלנו להתכלות.  אבל תראו דוגמא אחת מני רבות של אישה אינטליגנטית שלא זקוקה לקאונטר כמדד צומי אך התפתתה לדחוף אותו, להתבונן בו כך סתם בשביל כלום, כי הוא מתקרב לאיזה מספר עגול ויפה. ותמיד יש שם מישהו שגם מתנדב לתעד את הרגע. "צילמתי את זה, אני אשלח לך". עד שהגעתי לישרא חשבתי שצילום זו הפעולה הטכנית הזו שעושים עם מצלמה בעזרת חשיפה לאור, צמצם וכד'. כאן למדתי שאפשר "לצלם" גם עם capture של תוכנה גראפית.

לפני כמה דקות נכנסתי לבלוג וראיתי שאני ב-3999 כניסות. עשיתי ריפרש עוד פעם אחת והופה, 4000 עגול עמד לי מול העיניים. "צילמתי". הנה.

משמעות? תחושות? אין. זה משנה משהו? לא. למה אני עושה את זה? אין לי הסבר. נדמה לי שיש המון פעולות של בלוגינג שהתחלתי לעשות ולשים לב שאחרים עושים כרוטינה או ריטואל ללא כל משמעות. אני לא אצליח להבין כבר עכשיו למה זה קורה בדיוק אבל זו נקודה למחשבה. ואצלכם?

* רעיון מעניין: משהו שkuksta אמרה בתגובות הקפיץ לי רעיון שקשור לדיון שהיה לנו בזמן פסיכובלוגי ותחושת זמן אחרת בבלוגוספירה. הקאונטר עומד שם מאז ומעולם כמו שעון גדול במרכז העיירה ואצל כל אחד יש שעה אחרת, כמה פוסט מודרני. כמו שאדם השתעבד למכונת הזמן שיצר ושינה את תפיסת הזמן בגללה ללא כל סיבה משמעות וקשר לטבע, כך אנחנו והקאונטר. זה "השעון" של ישרא-בלוג. ואולי בגלל זה תפיסת הזמן היא פונקציה של כמה אנשים כבר עברו, כמה חילופי דברים כבר התרחשו מאז אירוע כלשהו. לבדוק קאונטר זה כמו להציץ בשעון. עבד של הזמן, עבד של הקאונטר?  או שאולי המטאפורה המתאימה יותר היא דופק.

פתחנו בלוג כי שיעמם לנו/נזקקנו לפסיכותראפיה/אנחנו גרפומאנים.... השלימו בעצמכם סיבות נוספות. אבל אני חושבת שתסכימו איתי שפתחנו בלוג בשביל סיבה שקשורה בעצמנו ולמען עצמנו. אז איפה פתאום קורה הshift הזה שאנחנו כבר לא כאן למען עצמנו? למען מי, בכנות, אנחנו כותבים היום? האם חל שינוי בתחושות, במטרות, אולי אפילו בקו הכללי של הבלוג לאחר זמן מה כאן? האם השינוי הזה חל מאליו, מתוכנו, או בעקבות האינטראקציה עם הקוראים? ולאחר כמה זמן זה קרה? איך פתאום חשוב לנו הרייטינג, איך אנחנו אומללים כשאין מספיק תגובות או תגובות בכלל, וכמה פעמים כבר יצא לי לראות אנשים שזועקים בתגובות בבלוגים פופולאריים "כנסו לבלוג של X הוא כזה מלאך מדהים ורגיש והוא עומד לסגור כי אף אחד לא קורא אותו" ואחריו מגיע לאותו בלוג שובל קבוצת התמיכה שמתדלק את המלאך המדהים לעוד שבועיים. אז מי הנמען האמיתי בבסיסו של "יומני היקר"? אנחנו אומרים ש"אנחנו יכולים להפסיק מתי שאנחנו רוצים", אבל למה באמת לא הפסקנו?

אחד הכלים הבסיסיים של האנתרופולוג הוא ניהול יומן שדה. הבלוג הזה מנסה להיות יומן שדה אינטראקטיבי שפתוח גם לinput שלכם ובכך החידוש, אבל החלטתי שלמען השקיפות וכדי שנהיה "על אותו דף" לפעמים יהיו בו פוסטים של יומן שדה מסורתי, של מה שקורה לי מאחורי הקלעים של המחקר.

אז יש לי רשימה של עוד כ-18 סוגיות לדיון, אבל קיבלתי קצת פידבקים שהצורה המאד לא מובנית שבה אני זורקת פה את הדברים לחלל יוצרת אצל חלקכם תחושת החמצה. הבעיה היא שאין לי מחקר מובנה, אם היה לי הוא כבר היה כתוב ומוגש. אין לי אפשרות ליצור מבנה כי אני צריכה שהשדה יאמר את דברו, שהמבנה ירקם עם הזמן, מהשטח. אין לי ברירה אלא לירות לכל מני כיוונים שתופסים את תשומת ליבי. אומרים לי גם שזה מטופש לשתף אתכם ברעיונות התיאורטיים ושעלי לשמור על השיח בגבולות הפרקטיקות והכלים, אפילו שיש פה כמה משתתפים הגגניים שיהיה כיף לזרום איתם גם בתיאוריה על עצמם. אני כבר לא יודעת מה נכון.

הדבר שהכי מטריד אותי עכשיו הוא שיש לי רשימת סוגיות יפה שהולכת ותופחת אבל לחרדתי אני מגלה יותר ויותר עד כמה אתם, משתתפי הבלוג הזה והנחקרים שאספתי עד כה, אינכם מייצגים את ישראבלוג. הרוב המוחלט של ישראבלוג הוא נוער, פקצות ובלוגי עיצובים. ויתכן שתרומתו האמיתית של המחקר שלי תהיה חקירה בתוך תרבות הנוער התקשורתית החדשה הזו, וכל שאר הדברים שאנחנו מעלים יהיו חידודים שוליים למחקר הקיים. אני עוקבת בזהירות ובשקט אחרי השטח הלא מוכר הזה ולכן אני עוד לא ערוכה להגג על זה. זה בסדר אם נמשיך בינתיים לפי התכנון ותייחסו כל תחושת פספוס שיש לכם לעובדה שיש לי סוג של משבר תפיסתי כרגע?