שלום! אחרי חופשה בניו יורק ועצלות לעסוק בעיצוב מחדש של הבלוג הזה (תזכירו לי מי התנדב לעזור?), החלטתי בכל זאת לעדכן. שלא תחשבו שהדוקטורט נעלם מהבלוג, תישאר לו פינת עדכונים וקיטורים תחת הקטגוריה של "יומן שדה" ונתחיל מיד בכך. בפינת העדכונים: מונתה לי ועדת דוקטורט מכובדת שאמורה להתכנס, לקרוא את ההצעה, לבקש עליה אולי עוד תיקונים ותוספות (לאאאא!!!!) ולאשר אותה. למי שלא יודע, ברגע שמאשרים תוכנית מחקר אפשר ממש להתחיל את המחקר והכתיבה, עוברים למה שנקרא "שלב ב'" ועם תוכנית המחקר המאושרת אפשר כבר להתחיל להגיש בקשות למלגות ושאר הפתעות. מניחה שזה ייקח כמה חודשים אבל אז באמת תהיה פה סיבה לחגיגה.
אבל עיקר עיסוקנו היום הוא פינת הקיטורים. בעבודה אנתרופולוגית, מושג "הכניסה לשדה" אומר שהחוקר צריך להכנס ולהיות חלק מהעולם שהוא חוקר ולתצפת תוך כדי השתתפות. ברגע שפתחתי את הבלוג הזה הפכתי להיות חלק מקהילת ישרא ועקרונית יש לי גישה לכל אחד מכם ואני כאילו ב"שדה המחקר". אבל בפועל נראה שלא כך הדבר. הנחקרות שלי הן ילדות בקבוצת גילאים שונה ועם תחומי עניין וסוגי בלוגים שונים מאלו שיש לי שיג ושיח איתם, ומסתבר שלהיות גם כן בלוגרית זה לא מספיק כדי שידברו איתי. מסתבר, שבכלל עוד לא נכנסתי לשדה האמיתי שלי.
כדי "לבדוק את המים" פניתי לכמה בלוגים קלאסיים של ילדות, רצוי ורודות, ולתדהמתי אף אחת לא הגיבה. פניתי אליהן כ"אילנוש" או "אולגוש", החמאתי על הבלוג היפה, אבל כנראה איפה שהוא במילים "מחקר", "ראיון" או "להפגש" איבדתי אותן, כי אפילו הבנות שהכי מתחננות לצומי ולתגובות התעלמו ממני גם כשהייתי התגובה היחידה שהן קיבלו. רק אחת מהן (ליטלוש) טרחה לפחות לכתוב לי חזרה. ליטל השאירה בבלוג שלי תגובת "בלוג יפה מוזמנת לשלי", אז נכנסתי לבלוג שלה. אם תהיתם פעם מה קורה כשאתם ממש נענים להזמנה הזו, אז הנה. ההתכתבות שלנו נראתה כך: (ציטוט מלא, לא נגעתי)
כרמל: "הי ליטל, הזמנת אותי לראות את הבלוג שלך והוא באמת יפה. אני עושה מחקר על נערות שכותבות בלוגים ובמיוחד כאלו שיודעות לעצב. אני מאד אשמח אם תסכימי להשתתף ולהתראיין על הבלוג שלך".
ליטל: "שזה אומר מאמי?!...."
כרמל: "שזה אומר שאנחנו נפגשות ואני מראיינת אותך. מתאים לך?"
ליטל: "ניפגשות?! שו ניפגשות?! חחחחחחחחחחח מי את ומאיפה ?!"
כרמל: "אמרתי לך. אני עושה דוקטורט באוניברסיטה על בלוגים של בחורות בגילך ואני נפגשת איתן לדבר על הבלוג. אם את רוצה להשתתף אני אשמח. אם את לא רוצה להפגש אפשר גם במסנג'ר להתראיין"...
ליטל: "אני לא איזה פטי או משו מאיפה לי מי את ומה את?! לא רוצה תסקר שלך תחפשי מישי אחרת מותק!"
אני חושבת שההתכתבות הזו מדברת בעד עצמה. המנחה שלי המליצה לא להתקיף ילדות עם המילה המפחידה "דוקטורט" ובאמת להציג את זה כסוג של סקר, בהתאם לרמת ההבנה בגיל הזה. דווקא חשבתי שילדות שחיות בתרבות של פרסום סקרים וכוכב נולד יקפצו מכל הזמנה להתראיין ולהיות במרכז תשומת הלב. אני לא ממש מבינה איפה טעיתי. עצות, מישהו?