הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

קודם כל לכו לקרוא על זלנגו, האספרנטו האיקוני של הסלולארי.

ועכשיו נדבר על זה, בהקשר לפקצית ועיצובי הבלוגים. 

האיקונים נולדו כייצוג גראפי של סימני ה-ASCII שכונו "אמוטיקונים" ( ;-8 וכל אלו...) והם אמורים לייצג את ממד שפת הגוף ברשת או להיות מכווני הקשר לקריאה במקום שחסרים נימה וטון קולי. ככל שהמדיה החדשים התקדמו (וכאן אני כבר כוללת את הסלולאר) נראה שהמגמה היתה לקצר בשימוש בשפה. הסמס מצידו קיצר את המילים ואחר כך נפגש עם האינטרנט במקומות שבהם סימן גראפי הדומה ויזואלית לאות החליף אותה וזו שפת הפקצות שכבר דנו בה רבות כאן. אך לאמוטיקונים הגראפיים קרה עוד משהו שפחות תועד במחקר ופחות דובר באופן כללי.

אחד המחקרים הקצרצרים שאני הכי מתה לעשות (ואני הולכת לכתוב על זה מאמר קצר תוך כדי הדוקטורט כי זה קשור באופן די ישיר לאחת הטענות שלי, בקרוב אסביר מה מי מו), זה להתלבש על פורום כלשהו בתפוז ולנתח את הסמיוטיקה של השימוש באייקונים. מי שפעיל בפורומים יזהה את מה שאני מדברת עליו מיד: תפוז מציעה מלאי מוגבל של אייקונים שאמורים לייצג הבעות שונות או מחוות נפוצות לדעתה, אבל המשתמשים יוצרים לאותם האייקונים משמעות משלהם. תפוז רואה שאנו זקוקים לעוד אייקונים או לאייקונים עונתיים אבל לא מצליחה להדביק את הקצב שבו המשתמשים זקוקים לעוד ועוד מחוות ורעיונות ושוב הם משנים תוך כדי תנועה את המשמעות של האייקונים.

בקומונה הפנימית של בית הספר לקונגפו שאני לומדת בו, נהגנו להשתמש באייקון של איש השלג שתפוז הוסיפו לחורף, כסימן שמבטא מכה בקרב בגלל המקל שהיה תקוע לאיש השלג ביד וצורת התנועה שלו. בנוסף, יצא לי להיות עדה לרגע שבו תפוז החליפו את האייקונים וכל המשתמשים חגגו על זה ויצרו תוך כדי תנועה את המשמעויות החדשות. מי שמכיר למשל את האייקון שלהם ליפנית, אז מישהי התחילה להשתמש בזה בתור סימן לנשיקה בגלל ההבעה של היפנית שדומה לנשיקה ופתאום זה הפך לסימן מוסכם רווח. התופעה הזו מתרחשת בפורומים אחרים בהתאם לנושאיהם, פשוט נוצרת שפה אחרת לגמרי מתוך החומרים הויזואליים הקיימים.

כשהתחלתי לראשונה להתבונן על הבולטות הויזואלית בבלוגים של ילדות, ניסיתי לחפש הסברים לכך. הגעתי עד ל"ואריאציות על הכתב" (1973) של רולאן בארת', שם הוא טען כי יש משבר עולמי בשיח והכתב האטום הוא חסם בפני שוויון, וכך אנשים מעדיפים לחזור לפיקטוגרפיה הברורה יותר (מסביר את התעוררות האהבה לסינית ויפנית ואולי גם את הצורניות של הפקצית) ולממד הויזואלי באופן כללי. הגעתי גם לכתיבה של תומס קולקה על מקורות המשיכה לקיטש, שם הוא בעצם אומר שקיטש אינו אמנות אלא תקשורת, שסמל כזה מכיל מסר כל כך מורכב שכל אחד מזהה כל כך בקלות, שפשוט קל לעבוד עם זה (ואולי זה מסביר גם את תרבות הקוואי היפנית). וכל זה מתחבר לי עם הפוסט מודרניזם הזה שהכל סימנים של סימנים והכל במולטימדיה...

אולי ככל שהעולם נהיה יותר מורכב אנחנו כבר לא מצליחים לבטא אותו במגבלות השפה היפה, הכתובה. ואני חוזרת לטענה שלי שהילדות מדברות את שפת העתיד ואין למדוד אותה כלל ביחס היררכי לשפה שלנו. היא לא בהכרח יותר פשוטה, זה תלוי אילו רמות מורכבות הבנות מייחסות לה בפרשנות. כאן אתם כבר מבינים איך זה מתקשר לכל מה שקישקשתי קודם על תפוז. המשמעויות האמיתיות נבדקות בהתקבלות המסר ולא במשמעות שמיוחסת לכל סימן על ידי ממציא השפה. ככה מתפתחות שפות, בגלל זה יש סלנג וכו'.

אז אני מצטרפת להערכה שהזלנגו תהיה להיט, היא נוגעת בצורך הזה, למרות שהיא מפספסת את מהותו לדעתי: הזלנגואים חושבים שלאנשים אין כוח לדבר כבר והכל נהיה מאד פשטני, אבל לא כך הדבר. לדעתי, אנשים דווקא רוצים להביע רעיונות מאד מורכבים אבל הם רוצים לעשות זאת בכמה סימנים מאד פשוטים. לדעתי החולשה של הזלנגו היא שמי שהגה אותה עדיין חושב לפי היגיון של שפה כתובה ויוצר איקון שיחליף מילה. אני מהמרת, שכמו בתפוז, וכמו בחיים, המשתמשים יקחו את האיקונים ויצרו שפה משלהם, משמעויות משלהם, יותר מורכב, יותר מעניין ועל פי היגיון אחר שמורכב מאסוציאטיביות ויזואלית, ממש כמו בשפות הפיקטוגרפיות. בסינית, למשל, הסימן ל"טוב" (חאו) מורכב מהסימן של אשה וילד. ההנחה התרבותית היא שאם יש לך אישה וילד, טוב לך. באופן דומה, החיבורים האסוציאטיביים התרבותיים העכשווים שלנו נוצרים תוך כדי תנועה ואנחנו נתאים את עצמנו לכל סט איקונים שינתנו לנו. אם מפתחי זלנגו רוצים לשרוד, הם יקשיבו לזה ויתפתחו בכיוון שהמשתמשים שלהם יתוו במקום להכתיב להם נתיבי משמעות מראש.

רציתי לכתוב על זה בבלוג הראשי שלי איזו מסה אבל הגעתי למסקנה שזה קשור קשר הדוק מדי למחקר, שזה בעצם כל הסיפור שבגללו אני שמה דגש במחקר על שפה חזותית. זו הסיבה שאני באה לחקור בלוגים ושמה דגש מועט מאד על מה כתוב בהם לעומת הדרך בה מסרים מובעים. זה ההימור שלי, זה הכיוון שלי. אני יודעת שזה נשמע מפחיד לאנשים בגילי, לאנשים שאוהבים כל כך כתיבה ושפה והבלוגים דווקא העירו אותם למקום הזה. אבל אם תחשבו על זה, כל שינוי במהלך ההיסטוריה נתקל בהתנגדות ופחד מנסיגה, תלונות שהדור פוחת והולך... ואחר כך זה הופך לסטנדרט. והפנים של האבולוציה הם תמיד קדימה וליותר מורכבות, גם כשלכאורה זה נחווה כנסיגה בתחילה. וחוקר התקשורת מרשל מקלוהן כבר זיהה שתופעות חדשות עושות שימוש בהחייאה של מרכיבים ישנים בהקשרים חדשים... אז הדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. ימים יגידו.

עדכון ראשון מהחזית המתודולוגית: להזכירכם, לפני 9 חודשים, הכרזתי שאני מתכוונת לנתח 100 בלוגים ואמרתי שמחצית מהכמות תהיה בהתנדבות ומחצית ימצאו בשיטות אקראיות. רשמתי למחקר תוך יומיים 52 בנות ועוד 11 שנכנסו לרשימת המתנה מתוך התגובות לפוסט בלבד. מה עלה בגורלן מאז?

רק 33 מתוך אותן בנות שהתחייבו להשאיר בלוג פעיל לשנה עמדו בהתחייבות שלהן, מדובר ב-63% מהבנות. 10 בנות מחקו את הבלוג לגמרי, והשאר הפסיקו לעדכן או מחקו את רוב הבלוג והשאירו רק חודשיים אחרונים. אחת הפכה את הבלוג לפרטי ולא אישרה לי כניסה אליו. שתיים מהבנות סגרו את הבלוג רק בחודש האחרון אך משאירות חומרים של למעלה משנה ברשת ולכן אשתמש בהן. אחת עברה לתפוז ולא מחקה, אז אשתמש בה גם. על מנת להשלים ל-50 השתמשתי בכל הבנות (9) ברשימת ההמתנה למעט 2 מהן שמחקו גם כן, וצרפתי 6 נוספות שהומלצו ע"י אנשים אחרים בבלוג זה או בבלוג של יריב בזמן גיוס המתנדבות.

על מנת לאתר את 50 הנוספות בשיטה אקראית, התיישבתי יום אחד מול המחשב והתחלתי ללחוץ על הכפתור "בלוג אקראי" בדף הראשי של ישרא ולתעד איפה אני נופלת. כדי להגיע ל-50 נחקרות מתחת לגיל 16 שכותבות למעלה משנה, לחצתי על הכפתור האקראי 282 פעם וזה גודל המדגם שלי. וידוי: אני טיפוס של שיטות איכותניות ויש לי בטן מלאה על כל מי שמעריך רק מספרים וסטטיסטיקות. לצערי אני חייבת להשתמש בבסיס של מדע הסטטיסטיקה באופן מוגבל כלשהו אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות להראות לכם את פוטנציאל העיוות שלו. שיטות אקראיות אמורות לשקף את האוכלוסיה כולה באופן יחסי. זה אומר שאם אני לוחצת על "בלוג אקראי" ושולפת מדגם של כמה מאות בלוגים, הנתונים הסטטיסטיים שלהם אמורים להיות קרובים לנתונים שיריב מפרסם שמבוצעים על כל הפלטפורמה וברמת דיוק גבוהה יותר.

ובכן, התפלגות הגברים והנשים היתה זהה במדויק לנתונים של יריב - רק 78 מתוך ה-282 שהם בערך 27%, היו זכרים. אבל התפלגות הגילאים היתה שונה לחלוטין מנתוני האמת של ישרא ואם הייתי צריכה להסתמך על מדגם סטטיסטי אקראי כמו שרוב החוקרים עושים בדרך כלל, לא היו בידי נתונים שקרובים לאמת כלל. הגיל הממוצע במדגם הזה הוא 20 והוא גבוה בהרבה מהתפלגות הגילאים בפועל בישרא, וזה עוד כש-18% (50 במספר) מתוך הבלוגים לא ציינו כלל את גילם, אך את חלקם אני מכירה ויודעת שהם מבוגרים יותר. זה מצחיק אך בדגימה אקראית לחלוטין קיבלתי בלוגים ידועים כמו בלוג היידיש של נועם סטאריק, זוש, ג'רום קיי, הפסיכופת המתורבת, לובשת חצאית, פיגו פנתר, קוטר, טוקופיל, אוקה, יונתן קסלר, אנאבל לי והכי שוס היה שקיבלתי גם את הבלוג הזה, ד"ר בלוג וגם את בלוג מס' 5 של יריב. עוד אנקדוטה מעניינת היא שקיבלתי במדגם הזה נחקרת אחת שכבר התנדבה למחקר שלי קודם, הבלוגרית הפופולארית מאיה שטרודל בת ה-13.

חשדנותי כלפי האקראיות הסטטיסטית החריפה כאשר בתוך 282 לחיצות אקראיות עם כל כך הרבה סלבריטיז, 16 לחיצות הביאו לי בלוג שכבר עלה בתוצאות קודם לכן. 14 בלוגים הופיעו לי פעמיים ובלוג אחד הופיע לי 3 פעמים, באקראי. האם זו תופעה סטטיסטית מקובלת? בשלב מסוים התחלתי לחשוד בכלי הזה בגלל החזרתיות וגם שמתי לב שהוא כמעט לא מגיע באקראי למספרי בלוגים חדשים יותר. לפיכך, החלטתי לא לקחת את כל הנחקרות מהדגימה האקראית אלא רק את חלקן, ולהשלים נחקרות נוספות מתוך טבעות פופולאריות של בנות וטבעות של חתכי גיל, כפי שאושר לי בהצעת המחקר. הוספתי בטור השמאלי רשימת לינקים לכל הנחקרות כולן, כל המאה. זה עלול ליצור מצב מעניין מבחינה אתית, כי זה יגרום לחלק מהנחקרות האקראיות שלא מודעות לנוכחותי להפוך למודעות לכך שהבלוג שלהן מנותח ומעניין איך הן יגיבו. מבחינת אתיקה מחקרית, אני לא אמורה לבקש את רשותן לנתח חומר שהן פרסמו בפומבי, בייחוד כשאני לא חושפת את זהותן אלא רק מנתחת תוכן לרוחב. אבל אני מקווה שחלק יסכימו אפילו לשתף פעולה.

בפעם הבאה שאעדכן אספר יותר על החלק הכמותני של המחקר שהוא אתגר בפני עצמו, כי לא פותחו עדיין קטגוריות כמותיות למדידה כלשהי בבלוגים ואני מפתחת את רוב הקטגוריות בעצמי, מה שכולל גם כמה קטגוריות שאפשר למלא רק בשיתוף פעולה עם הבנות, למשל, כמה מנויים יש לבלוג, אם רוצים לבדוק קהלים. בינתיים, אספר לכם סוד, שאחרי שבמשך יומיים לחצתי על כפתור הבלוגים האקראיים באופן רצוף, זה הפך לאיזה סוג של אובססיה או התמכרות, וככה מדי פעם אני מתבלבלת ובמקום לעשות לוגין לבלוג שלי, היד שלי הולכת אוטומאטית ל"בלוג אקראי" ועוד לפני שאני קולטת מה קורה אני נזרקת לאיזה בלוג אקראי. זה ממש אינסטינקט שאני מתקשה להגמל ממנו.

לא התכוונתי לכתוב רשמים מהחתונה הזו, פשוט בגלל שאני מהצד של החתן חובב הפרטיות שונא הרכילויות המטופשות, והאדם שאמר לי פעם שהוא בכלל לא מתחבר לכל נושא הקהילה בישרא. כמה מוזר שדווקא הוא הכיר כאן את האלפא בלוגרית הכי סלבריטאית, מלכת הפרוייקטים הקהילתיים של האתר. אבל הבוקר ראיתי שהחתונה היא הנושא החם. ונורא רציתי שיכנסו לפה כמה אנשים חדשים ויגידו לי מה דעתם על העיצוב החדש שהכנתי במו ידי, אז אמרתי יאללה, נכתוב.

אז איך נראית חתונה של שני מגה-בלוגרים? כמו כל חתונה אחרת... לא היה שום סימן לדרך ההיכרות המיוחדת, אף בדיחה של הורים, סרטון הפתעה עם דפי ווב, הזמנות עם שטרודל או אפילו עלה נענע בתה. כלום. הייתי בטוחה שאפגוש כמה בלוגריות מסקרנות מצד הכלה אבל היגיון סדרי הישיבה נשגב מבינתי, בכלל לא הושיבו אותי עם כל החברים שלי מהתעשייה ומהבלוגים אלא עם חברים מחתכים אחרים שיש לי עם החתן. היה רגע שבו הסתכלתי סביב ואמרתי לעצמי שכנראה אין פה אף אחד מישרא, חוץ מהחברים של החתן שאני מכירה. חברה שלי טענה שהבנות בשולחן אחת נראות כמו בלוגריות (שאני לא יודעת מה זה אומר!) אבל כשהיה את "אחת מאלף" הלכתי לענטז לידן ושאלתי אם הן חברות של הכלה. אחת מהן אמרה שכן והסתפקה בכך. חשבתי לעצמי שאם הן בלוגריות הן היו אומרות שלום, מזהות אותי או משהו...

מקריאה של פוסטי הנושא החם הבוקר אני נחרדת לגלות שכנראה רקדתי בשלווה ליד בלוגריות כמו קוקסטה ופמה ואפילו לא ידעתי מזה. אני מזועזעת. בקיצור, הבלוגינג היה שם בפרופיל נמוך. ואוטוטו חתונה שניה בשכונה. מזל טוב!