עדכנתי אתמול במהירות במהלך האירוע אבל היום אני רוצה לכתוב על זה קצת יותר בפירוט. קודם כל נראה שהבלוגינג כסוג של מדיה הרוויח כבר קטגוריה משלו ובקרוב אשייך את כל הפוסטים הרלוונטיים לקטגוריה הטרייה. אנחנו ממשיכים לבחון את ההבדל בין בלוגינג למדיה ואת הבלוג כמדיה ואני בחנתי את זה ממש בפועל אתמול כשפעלתי כלייב- בלוגרית רשמית מטעם יזמי האירוע. קודם כל לא הדגשתי מספיק כמה היסטורי ונדיר היה העניין. לייב בלוגרים בדרך כלל פועלים מטעם עצמם מהמקום שבו הם מצויים ולעיתים מקבלים יחס דומה לתקשורת וקצת יותר נגישות ואז אנחנו מתלהבים מזה. במקרה של Jerusalem rocks, יזם האירוע, המיליונר היהודי חובב הטכנולוגיה, ג'ף פולבר, שיתף פעולה עם כפיר פראבדה, שחשב על הבלוגרים עוד לפני שהוא חשב על התקשורת הממוסדת ועקף את מנגנון היח"צ הרשמי של האירוע. הוא דאג לנו לעמדות תצפית מרושתות והצ'ופר המפתיע היה עמדה מאחורי הקלעים בזולא של האמנים. התקשורת נכנסה למתחם הזה באופן מרוכז רק כדי לראיין את הבלק אייד פיז לפני ההופעה אבל אני שרצתי שם כל היום בגיבוי היזמים, מה שבכלל לא נראה הגיוני למפיקה במקום שכל הזמן ניסתה להוציא אותי. אין תקדים לנגישות כזו לבלוגרים ויחס מועדף על פני תקשורת וחורה לי שלא קיבלנו מספיק שיתוף פעולה מהאכסניה שלנו, תפוז, כדי להצדיק את זה, ליצור תקדים מוצלח ולקדם את המעמד של בלוגרים כיצרני מדיה.
החולשה הגדולה ביותר של הבלוגים היא שהם לא משודרים בערוץ 2. בארה"ב הבלוגרים משתפים פעולה מספיק כדי ליצור אייטם בעצמם ואלטרנטיבה למנגנון ההפצה התקשורתי אבל אצלנו המנגנון עדיין חורק. לא ברור לי מי סיכם עם מי אבל לא קודמנו כלל לדף הראשי של תפוז ואף אחד לא הבין שמדובר כאן במצב בלוגינג ייחודי וראשוני שכדאי לעודד. לי לא מפריע העדר רייטינג או רייטינג בדיעבד, אני נהניתי והחכמתי וראיתי בשקט יותר קטעים מההופעה בכל מקרה, אבל עורכי אתרי בלוגים חייבים להבין שהם יוצרים התנסויות תקדימיות שמלמדות יזמים חלוציים שנותנים כבוד לבלוגים, שהדבר הזה עוד לא עובד כמדיה בארץ וזה תוקע אותנו ומחזיר אותנו אחורה. צריך להבין שכוחה של הבלוגוספירה כמדיה או אלטרנטיבה כלשהי למדיה תלוי בשיתוף הפעולה ברשת קשרים שאנו טווים יחד, ולעורכי דף ראשי יש תפקיד קריטי בזה, הם לא יכולים להרשות לעצמם ליצור זכרונות כאלה אצל יזמים חלוציים של "אין קוראים למדיה הזו וזה לא משתלם" ובפעם הבאה לא יהיו בלוגרים מאחורי הקלעים אלא שדרן טלוויזיה. אני מאד מאד מאוכזבת מהח'ברה בתפוז שבכלל לא הבינו כנראה שהם כורתים את הענף עליו הם יושבים.
באשר לחוויה של הבלוגר מול העיתונאי: אפשר לעמוד מבחוץ ולנתח את מותר העיתונאי על הבלוגר או להפך אבל אין כמו התנסות אישית כדי להבין את הניואנסים ואני אנסה לפרוט את התובנות שלי. אתמול הרגשתי בעיקר את הלחץ והמיידיות אבל בדיעבד חשבתי שזה קריטריון חיצוני לא נכון בהכרח, שכן כתבים כיום מצויים בלחץ דומה בחווית השטח שלהם גם כשהחומרים שלהם נערכים ומשודרים זמן מה אחר כך. יש קצת יותר לחץ בגלל העדר התיווך. לא יכולתי ממש רק לשוטט ולחפש עם מי לדבר כי הייתי עמדה של איש אחד והייתי צריכה גם בפועל להעלות את החומרים ולדווח עליהם. זה מה שיוצר מצב שלא חושבים פעמיים ולא עורכים ומשדרים חומרי גלם באופן שוטף. תחושת החספוס, ה"גרילה" הבלוגית, היא תוצר של הצורך לעבוד לבד בכל התפקידים. ניתן להקל על העומס על ידי שיתוף פעולה בין כמה בלוגרים וזו עוד זווית על חשיבותו של השת"פ בין בלוגרים.
נוכחתי שאמנים יותר פתוחים לבלוגרים מאשר לתקשורת. לתקשורת יש כח היררכי, מסגור שלא תמיד אוהבים, מסורת של חדירה לפרטיות ולרבים יש מערכת יחסים מורכבת עם התקשורת. התקשורת נכנסת במרוכז כנחילי ארבה ומשנה מיד את כל האנרגיה. בלוגרים לא מאיימים, הם שורצים לידך ברגוע, אין להם עורך שיהרוג אותם אם הם לא יביאו אייטם בלעדי או מעוות, הגולשים יסתפקו בכל פיסת תיעוד, יש בחוסר המקצועיות יתרון, עממיות שפותחת לשיתוף פעולה ושיחה ממקום אותנטי יותר. זה יותר כמו מעריצה שקיבלה מצלמה ביד לתעד את החוויה הסובייקטיבית שלה ואתם יודעים מה? אנחנו חיים בעידן שגם התקשורת מתחילה להבין שהקהל מעוניין בזה יותר ויותר. שהיתרון של העיתונאי הוא אדמיניסטרטיבי בלבד (כי בכל זאת, לא כל מעריצה עם וידיאו בפלאפון יכולה לקבל גישה מאחורי הקלעים) ואנשים לאו דווקא אוהבים את המסגורים הרשמיים ואת השאלות הידעניות או כאילו מתוחכמות של עיתונאים. בלוגרים יכולים להרשות לעצמם שזה יהיה סתם כיף.
אז למי שפספס את הלייב, הנה סרט מסכם שערכתי ממיטב חומרי האתמול. תהנו:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כרמל וייסמן