אפצ'י

המוזה, אם תקראו לזה ככה, משתלטת דווקא בשעות הקטנות יותר של הלילה.

המחשבות רצות לך בראש, רעיונות.

אבל את ניגשת לדף, וכלום.

הכל מתפוגג.

"חבל" את חושבת לעצמך, "יכול היה לצאת ממני משהו"

את חוזרת למיטה.

מזדחלת לתוכה. הסדינים עדיין לא איבדו מחום גופך. זה מפתיע אותך.

הרי כמעט 30 דקות שישבת מול שולחן הכתיבה המסודר בקפידה, מנסה להעלות משהו על הכתב.

את מנסה לשכנע את עצמך שאת צריכה לחזור לישון. שכבר מאוחר. ומחר יש בית ספר.

את מנסה לספור כבשים. לחשוב חיובי.

את מנסה להזכר בשיר שסבתא הייתה שרה לך כשהיית ילדה, אבל היית קטנה מידי. הזכרונות מעורפלים.

הצורך הנואש בזיכרון מוחשי מסבתא כמעט גורם לך לצרוח.

תביעו את דעתכם, היא חשובה לי.

רק אל תתעללו בי עם התגובות.

זה לא פייר. אני רק שופכת רגשות, זאת לא סיבה לקטול.

הקטע לא אמיתי, ונכתב מזמן.