לקחתי קצת אומץ שהתחבא אי שם במגירה.
אמרתי לעצמי שאין ברירה,
ואז עשיתי את הצעד הראשון הזה, וזה היה מוזר ושונה.
וקצת פחדתי.
בפעם השניה זה כבר היה בסדר.
ואחרי זה כבר הרגשתי הרבה יותר טוב, ופתאום חשבתי- הוא חמוד.
אז כן, המסיכה של הפוזה הסתירה את הכל.
אבל היא נפלה.
ואז היינו שוב הוא כמו בערב ההוא- רק שנינו...
וככה אני רוצה שיהיה, בלי הפוזות, בלי לנסות להוכיח משהו לשאר.
אנחנו באמת.
וזה לא רק הוא שמתחבא מאחורי הפוזות, זה גם אני שלא מוכנה להודות בזה בפני החברות, כי הוא לא ברמה. באיזו רמה? מי אני בכלל? למה אני מתביישת מזה?
אני לא מתביישת. אבל אחרי כל מה שאמרתי, אני כבר לא יכולה להשתנות פתאום.
אז עכשיו מתחיל התהליך, אני מקווה שהוא יסלח. אני מקווה שאני אוכל להתגבר על הכל.
שנה חדשה, הזדמנות.
ואני בסך הכל בסדר.
אני לא נותנת למה שאומרים להשפיע עליי. ואני מרגישה יפה, לא במובן הנרקיסיסיטי שבזה. אלא במובן של לקבל את מי שאני, לאהוב את זה ולא לרצות כל הזמן שינוי. שיגידו כמה שהם רוצים שהשיניים שלי לא בסדר, שאני שמנה מידי. לי לא אכפת. כי אני יודעת שזה לא נכון. או שזה כבר לא משנה.
אני לא אתלבש-או לא אתלבש, אני לא אפסיק לאכול. לא. אני אהיה מי שאני וזהו. ואם זה לא יספיק.... אז זה מה יש.
אני שמחה ממה שיש לי סוף סוף, לא רוצה יותר או פחות. אני לא צריכה עוד בגדים, לא להרזות יותר, אני לא רוצה להתאפר או להשתנות, אני לא מנסה להוכיח את עצמי. ולא מעניין אותי מה חושבים, שיחשבו.
אז זהו. פוסט ארוך. אבל סיכום קצר לחשבון נפש שלקח הרבה זמן, והרבה כאב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
