מבחוץ אני אופטימית, מעודדת את כולם, מאושרת... אוף. הלוואי והייתי מרגישה ככה גם מבפנים.... זה לא ככה תמיד אבל לפעמים המפלצת שבי מתעוררת וכולי נמלאת בנוןזל ירוק ודביק שמתפשט אצלי בכל מקום בגוף- ושוב אני מדוכאת, ומקנאה בה כי יש לה הכול, ושוב אני מרגישה את הריקנות הזאת מבפנים וכל כך רוצה להיות לבד בלי כל ה"חברים" והחברים שלי... מצד אחד אני רוצה לצעוק שנמא לי. דיי. שאני צריכה עזרה. מצד שני- אני לא אתן לאף אחד להתקרב אליי ולדעת מה שאני מרגישה באמת, כי אם הם יידעו הם כבר לא יירצו להיות איתי, בנאדם אנוכי שכמותי- אני אפילו לא יודעת אם זה נכון להגדיר את עצמי כבנאדם, אני לא יודעת מי אני!
מצד אחד אני רוצה לתת להם חלק מהשלג שלי... מהבעיות שלי.... הם לא רוצים, אני שוקעת בתוכו ובסוף אקפא ולא אצליח לצאת, אני רוצה לתת להם אותי, להיפטר מחלק. אך גם כשהם רוצים הם לא מתייחסים אליו- סתם זורקים אותו.... ואני שוקעת... טובעת בשלג...
________________________________________________________________________________
זה יצא כזה פוסט מתבכיין ומדכא \= אני לא כזאת.... לא הכול רע אצלי- יש גם טוב . הרבה טוב. צריך להיות אופטימיים לא? לחשוב על החיובי, כי בכל זאת- גם מי שיש לו הכול, כל מה שאני רק חולמת עליו ולעולם לא ייקרה... גם הוא מוצא דרך להרוס את זה, ואחר"כ כשהיא באה ובוכה אלי, ואני עוזרת לה, כי זה מה שחברות עושות, אני משתגעת. מה שאני מבקשת כל כך הרבה זמן- יש לה, מה שתמיד רציתי, והיא זורקת את זה, והורסת, ובאה ובוכה לי....
כמה שאני באמת באמת רוצה לעזור לה ולהקשיב לה, הייתי רוצה שזה יהיה הדדי, שתתיחס אליי כמו שאני מתייחסת אליה, שתקשיב לי ותנסה להבין אותי ולעזור לי.... אין בנאדם בעולם שיבין אותי... חוץ ממני (וגם זה לקח לי 14 וחצי שנה).
ובנימה אופטימית זו- שתהיה לכם שנה אילנית מומצלחת במיוחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
