ברוקולים ורודים?!

זהירות. פוסט חופר במיוחד. אפילו יותר מבדרך כלל.

הוא נראה כמו בן של מלאכים... הוא מושלם מידי מכדי להיות אנושי.

זה כבר לא אהבה. לא הידלקות. ולא רגש חולף.

זה נמשך יותר מידי זמן- כבר כמעט שנתיים- זו כבר אובססיה.

אבססיה קשה שמשפיעה לי על החיים ועל הרגשות והתחושות וההערכה העצמית והביטחון באופן כל כך משמעותי... כבר אין לי שליטה על החיים שלי, על המחשבות שלי.

מספיק לי רק לראות אותו. אני מסוגלת, אם רק ייאפשר לי, לבלות שעות, וימים רק בלהתבונן בו. לראות כיצד הוא חי את חייו. כשהוא בכלל לא מודע כמעט אליי.

אני רק עוד סתם חמשושית אחת, בת של חברים של ההורים שלו, מישהיא די מטומטמת שעושה מעצמה צחוק.

וזה כל כך נכון!

וזה כל כך כל כך כואב.... כל כך אוכל אותך מבפנים. ממלא אותך במאין ריקנות.

כאילו כל תכלית חייך היא לראות אותו.

אם אני אראה אותו בבוקר, אם הוא יישב מאחורי באוטובוס- לא תהיה מאושרת ממני אחר"כ כל היום. אבל אם אני לא אראה אותו- או שאראה רק מרחוק, אני אהיה כל כך מדוכאת שדבר כבר לא יוכל לעודד אותי.

זה כמו התמכרות. לא- זו פשוט אובססיה. אובססיה לאהבה שלי אליו.

כשאני מסתכלת במבט לאחור על שנה שעברה, אני מבינה שבעצם היא הסתכמה בשני חלקים עיקריים, שהיוו למעשה את כל מחשבותי, רגשותי ומעשי- חלק אחד של הזמן היו הרגעים המעטים בהם ראיתי אותו, דיברתי איתו, והייתי איתו. שאר הזמן פשוט הסתכם בצפייה לפעם הבאה, שתמיד הייתה כל כך רחוקה וכל כך קצרה, ובמחשבות ותקוות שלעולם לא ייקרו.

סתם בזבוז של זמן כל כך יקר לי מהחיים. שנה שלמה. ואולי אף יותר.

אני לא מוכנה שזה יהיה כל תכלית חיי!

וזה גוזל ממני את חיי. זה גוזל ממני כל אפשרות להמשיך הלאה, למצוא מישהו אחר.

כמה זמן זה עוד יימשך????

הקנאה-

כמו ארס שמחלחל בתוכי,

מבעבע ומבעבע

ובסוף ייתפרץ.

זה נורא.

זה כל כך רע.

אנחנו חברות- למה גם זה צריך להיהרס?

אז יש לה כל מה שאי פעם רציתי. [ואני ממש לא מדברת על חבר, בעיניין הזה אנחנו די שוות.]

אחים גדולים שיעזרו לה בהכל.

הורים לא מגבילים, פתוחים, ולא פרנואידים.

סדר בבית.

פתיחות.

היא לא מתביישת להביא אנשים בבית כדי שלא ייראו את הבלגן נוראי בבית. לא רק הפיזי, גם רגשי.

והכי חשוב- אמא שלה לא צועקת עליה כל הזמן. אין לה את המתח והלחץ התמידיים האלה שאצלי יש.

\אם יישאלו אותי ממה אני הכי מפחדת אני אענה שמאמא שלי כשהיא כועסת.

אני מפחדת כל כך מצעקות,

כשאני רק שומעת שאמא שלי עצבנית על מישהו, אני מייד נדרכת,

מסדרת ומתארגנת בעצמי כדי שחס ושלום לא תתעצבן גם עליי.

אין בנאדם בעולם שראה אותה והיא לא מייד התחבבה עליו.

יש לה כישרון התחברות עם אנשים שכל כך חסר לי.

כשהיא מספרת דברים הם פתאום הכי מדהימים בעולם.

כולם אוהבים אותה.

ואני נבלעת בתוך כל זה.

והקנאה אוכלת אותי מבפנים- וכל כך נמאס לי מזה! זה פשוט נורא.

אני רק יכולה לשמוח שהוא לא מכיר אותה. והיא לא אותו. כי ברגע שזה היה קורה כבר לא היה לי שום מקום לקוות יותר, היא הייתה יודעת שאני רוצה אותו- ואז בהנד עפעף הוא כבר היה כבול ברישתה. ואני נשארת בצד, בחוץ, מקנאה.

כי זה מה שהיא עושה.

המחשבות שלי-  כמו מיליוני מיליוני ציפורים בכלוב שרק רוצות לצאת ולהשתחרר.

אך המנעול מסרב להיתפתח.

הכתיבה כמו משחררת חלקן,

מורידה מהעול הכבד שנמצא על הלב.

פתאום המחשבות, הציפורים, כבר לא עפות ומשגעות אותי,

פתאום אני מרגישה רגיעה חלקית, הן שבעות- מרוצות. ונחות עכשיו.

עד לדבר הבא. למקרה הבא.

שייגרום להן להתעופף שם שוב.

ואז אני אחזור לפה,

 וכמו תרופה אני אכתוב- ועם כל אות החיוך יעלה ויופיע אי שם מתחת לאף.

ושוב, עד לפעם הבאה.

כי זה שאני כותבת בתדירות כזאת גבוהה זה לא שאין לי מה לעשות עם עצמי, אלא שאני צריכה לפרוק מעצמי. ךקחת את התרופה ולהרגיע את הציפורים.

אני לא מאמינה שמישהו באמת קורא את כל מה שאני כותבת. אבל בכל מקרה, כמו שכתבתי. זה בשבילי, זאת התרופה שלי.

החיים שלי כרגיל מתוכננים מראש פרט לפרט.

אני יודעת בדיוק מה אעשה בעוד כמה שנים. ומה יהיה הקו המנחה שלי בחיים... אבל ברור שאלו רק השערות, שרובן ייתבדו עם הזמן, ולעומת זאת חלקן יעומתו וייתגלו כבחירה הנכונה.

הקו המנחה שלי עכשיו הוא התכונה היחידה שבי שבאמת טובה ומועילה, והיא התשוקה שלי לעזור לאנשים- לאהוב אותם ולתת להם הרגשה שבאמת באמת איכפת לי מהם. וזה לא משנה אם זאת חברה שצריכה סתם עידוד או ילדים שבאמת צריכים תמיכה- קשה להיות מאושרת כשאני יודעת  שיש אנשים שפה לידי, כל כך קרוב, ממש לא מאושרים.

ולכן הקו המנחה שלי יהיה העזרה לזולת. כי זה עוזר לי להרגיש שלמה עם עצמי באופן ששום דבר אחר לא נותן.

קודם כל המגמות שאבחר שנה הבאה יהיו כימיה-מחשבים-ערבית. בסוף כיתה י' אני אפרוש מערבית, או אולי אפילו באמצע. אני הולכת למגמה רק בשביל הגדנ"ע ערבית [XD]. אני ארחיב מחשבים ל- 10 יחידות. ואדריך בצופים...

כשאגמור את הלימודים אני אלך להתנדב בשנת שירות באיזה שהיא פנימייה בצפון\דרום הארץ שבה יש ילדים עם כל מיני בעיות בבית ושצריכים עזרה ותמיכה.

בצבא אני אהיה באיזה שהיא יחידה קרבית, או שאולי אהיה מדסני"קית.

באוניברסיטה אני אעשה תואר בהוראה. תואר בשיווק [או אולי אפילו שניים]. ותואר בסוציולוגיה או פילוסופיה.

אחרי זה אני אלך לעבוד קצת אולי ואז אלך לעבוד מספר שנים בבית ספר יסודי בפריפריה כלשהיא. אם אני אחליט שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי אני אשאר שם ואמשיך לעבוד בזה, אך אם לא אני אלך לעבוד בשיווק- או בתור גרפיקאית ןעיצוב, או [מה שיותר הגיוני] בתור סוכנת שיווקית [זה כל כך מגניב איך שמשחקים לאנשים במוח וגורמים להם לחשוב מה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה]

לאחר חפירה ארוכה ומאסיבית ביותר במוחכם הקט אני אלך לי למיטתי החמה.

שיהיו לכם חיים נהדרים D: