אין לי באמת יותר מידי מה לכתוב
סתם אולי קצת התגעגעתי לכתוב
אולי סתם טיפה לשתף
אולי להנציח מילים מסויימות או סיפורים שמי יודע אם אי פעם אזכור בעתיד
על ילדים שאני עובדת איתם
על סיפורים שאני שומעת
מהות השירות הלאומי שלי
אולי אהבות חדשות
אולי עבודות חדשות
ואולי ילדון קטן שלא יוצא לי מהראש
מלא שמחה
אנרגיה
ואהבה.
ילדון קטן שפשוט נכנס ללב
שאוהב קוביות
בלונים
ודרקון בשם דרקו.
ילד בן 3 שמיום היוולדו לא אכל או שתה
או מכיר מציאות אחרת מאשר בתי חולים וניתוחים
תינוק קטן שמחובר לאלפי צינורות
מוניטור
עירויים
ואלוהים יודע מה עוד הוא עבר.
ילד שהקנה והוושט שלו מחוברים יחדיו וכופים עליו אורח חיים קשה מנשוא
ילד שמשנן קטעים מספרים, מסרטים ותוכניות ובכל הזדמנות מדלקם אותם
"אלונה- לא", "האריה שאהב תות"... הציור שהוא הכי אוהב בספר..
את הבלונים מהכפפות שהוא מפוצץ..
את הקפיצות במיטה שמתואמות לדרקו הדרקון
הדי וי די השלישי שמרוב שמחה וחיים הוא הורס כל פעם מחדש
את הפחד שרואים על הפנים שלו כשאנחנו צריכים להתלבש בחלוקים
או את הפרצוף הנעלב כשאנחנו צריכים ללכת
כל הדברים האלו שאני נזכרת בהם כל יום.. גם אם אני לא נמצאת בבית חולים
והפחד להיקשר יותר ממה שצריך
או להרגיש יותר ממה שצריך להרגיש
איך אפשר להתמודד עם זה?
הרי כל המהות במחלקה היא שהם באים לכמה ימים והולכים הביתה וחוזרים לחיים רגילים
ואלון? פשוט לא יוצא משם
וגם אני ששהיתי זמן רב בבתי חולים לא אוכל להבין לעולם אותו שנמצא שם מיום היוולדו וספק אם משהו ישתנה בקרוב
והלוואי ואני טועה.. ומתישהו הוא יזכה לחיים רגילים ונורמליים
מלאי שמחה ואהבה
כי יש כבר את הבסיס ואת האהבה והשמחה .. רק חסרים החיים שמחוץ לבתי החולים
ואני כל כך שמחה שיצא לי להכיר אותך אלון כי משהו בך משמח גם אם לא הכל שמח.
ואני בטוחה שאני לא אשכח אותך לעולם אבל בשביל הגיבוי מגיע לך שאני אכנס לפה אחרי כל כך הרבה זמן ואכתוב לך משהו שהוא רק בשבילך
למענך ולמען החיים שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
