על קו האופק

בכל מקום שאני הולך, כל אדם שאני פוגש, אני נתקל בדחייה וסירוב בגלל המראה שלי. אני שונא את עצמי בלי שיער, זה מוריד לי את כל בטחון העצמי. כל כך שונא את זה.. הלוואי והייתי יכול לחזור לתקופת השיער היפה שהיה לי. השיער בנה לי את כל הביטחון, ויותר מזה, הביטחון העצמי שלי הושתת על המראה שהיה לי.

לא מכבר היה לי סוג של "דייט" עם בחור מקסים. הוא גם קצת ביישן כמוני, מבית טוב ועם אופי נהדר. הוא גם נראה ממש טוב לדעתי.

ועדיין, למרות שהיה לנו כיף בשעה וחצי שדיברנו בבית הקפה ההוא, הוא לא ענה לי להודעה הטלפונית ששלחתי לו אחר כך. גם היום הוא לא טרח ליצור איתי קשר.

בחורים שאני רוצה כנראה לא נמשכים אליי.

יש את ההוא של לא מזמן, שאיבדתי אותו. ועוד אחלה בחור שממש לא בעניין שלי, אולי בגלל איך שאני נראה עכשיו, אולי בגלל הצבא. על בן הזוג הקודם כבר ויתרתי לגמרי ואני לא אחזור אליו בעד שום הון שבעולם כי הוא הרס לי את הנשמה. כמה אירוני שדווקא הוא רוצה אותי עכשיו. אבל בניתי את עצמי מחדש מאפס בגללו, ואולי טוב שהוא הרס כל חלק וחלק שהיה בי.

אולי אני לא טוב מספיק. בצבא כנראה לא מעוניינים בי בתור מפקד כנראה מהסיבה שאני הומו ואני לא מראה מספיק סמכותיות. אני שונא את הפרצופים האלה שמסתכלים ומתלחששים שהם רואים אותי וזה מטריף לי את השכל.

אני נאחז בסיגריות כדי לשמור על שביב הביטחון שהם מקנות לי בעצם ההתעסקות בדבר הזה. אני טוחן סיגריות על ימין ועל שמאל וזה הורס לי את הבריאות ואת הכסף.

נמאס לי מהמראה שלי. אני שונא את העולם הזה שבוחנים אנשים על פי המראה שלהם ותו לא. אני שונא את העובדה שכדי להיות מושך בעיני אנשים אני אצטרך לגדל גוף יפה תואר ובנוי היטב ולו רק בשביל העובדה שיסתכלו עליי.

אני רוצה מערכת יחסים, באמת שאני רוצה מערכת יחסים. אבל אני מרגיש כאילו אף אחד לא נותן לי את ההזדמנות להראות את עצמי.

כי באמת, אבל באמת שאני בחור טוב.