על קו האופק
כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק. |
| 12/2008
תובנות
אז עבר עליי שבוע וחצי לא קל בכלל. למראית עין זה הרגיש כמו הרבה יותר, אבל הכל מתגמד אל נוכח העובדה שהתבלבלתי ובמקום שבועיים כתבתי שבוע וחצי, ומעברו-שיניתי לעבר. משום מה משחק המילים הזה משנה את כל תוכן הפוסט שחשבתי לכתוב.
שמרתי שישה ימים ברציפות, כמות שלא הגעתי אליה בעבר. כל אותן שמירות הולידו חברות אמיתית עם אחד הבחורים שאיתי בקורס שתרמה לי רבות ועשתה לי מאוד טוב על הלב. ההצקות ברחבי הבסיס פחתו כלא היו- אולי בשל העובדה שבחרתי להתעלם מהן ולא לתת להם את תשומת הלב והאנרגיה שנהגתי לתת לאותן אירועים.
חשבתי להגדיל בתוכן הקיטורים, אבל אני בוחר שלא. בסך הכל יצאתי אחרי סוף השבוע שסגרתי בבסיס בלי פלאפון אותו גנבו לי ככל הנראה, חוגר שבור למחצה וצינון כבד שכלל המון שיעולים תכופים שטמטמו לי את הריאות והעצבים. אבל זה הכל.
מבעד לחוסר השינה המטורף בו אני מחזיק, הכל ממשיך כרגיל.
תחושת מלחמה בדרום, כביכול במרחק אלפי קילומטרים מאיתנו, אבל אנחנו בשלנו. בה"ד 20 ממשיך לתפקד בשגרתו.
אנחנו קמים למסדר בוקר, לומדים, אולי עושים מד"ס כשצריך, מבצעים את הפקודות המוטלות עלינו, שומרים כשמתבקש והולכים לישון. הכל מסתכם במן שגרה כמעט מעיקה שאיש אינו מהסס לפעול על-פיה, וכך גם אני נשאבתי אל אותה שגרה של פקודות.
אז נכון, מדי פעם אנשים מוקפצים מיחידות שונות בבסיס, וכל הזמן מדברים איתנו על המצב שקורה. ופה זה נגמר.
אז דיברתי, כאמור, על תובנות. העובדה שנשבר לי החוגר, עליתי למשפט ויצאתי הבייתה אחרי כולם אולי השפיעה עליי יותר מכל מה שקרה השבוע. נקלעתי, אולי בכוונה מסיבה כלשהי אל שיחה סתמית עם סגן נגד הקורס בו אני נמצא.
אסביר. השיבוצים שלנו אל הבסיסים הנמצאים בארץ כבר הינם וניתנו לנו היום בצהריים ולא להפתעתי נמסר לי שאני ממשיך הלאה בדרכי הארוכה ואיני נשאר לפיקוד והדרכה. כל כך כעסתי ובאופן טבעי האשמתי את עצמי ואת אישיותי שעפ"י החלטותיו של הסגל אינני מתאים לתפקיד פיקודי שכזה.
ואז, כשנקלעתי לאותה שיחה עם הסגן, דקות אחדות לפני שעליתי למשפט התשלום הבנתי עד כמה לא הייתי אמור להיות חלק מאותה שרשרת פיקודית המתגאה בפיקודהּ.
הוא סיפר, או יותר נכון פלט במקרה, שהוא השאיר את אותו אחד שנבחר לפיקוד מהסיבה שהוא אגואיסט וחושב רק על עצמו. "דואג רק לתחת שלו", לדבריו. לא אפרט מפאת כבודו של הבחור אבל אגיד שהוא נבחר מהסיבה שהוא בהחלט דואג לעצמו מפני ש"השירות כאן הוא קשה כי אין לך חברים פה". כנראה מלבד לסגל שאיתך.
ואז, באותו הרגע, תחושות האכזבה והפספוס פינו את מקומן ביראה לתחושת החמלה שמילאה אותי לחלוטין ואפשרה לי להמשיך הלאה עם מטרותיי ושאיפותיי מבחינה מנטלית והישגית. אינני רוצה להיות זה שנבחר בגלל תכונות אלו. אני, שדוגל בערבות הדדית ובהשקעת כל האנרגיה שלך באחרים ולו רק על מנת שירגישו טוב יותר, לא הייתי מוכן לסבול את העובדה שהסיבה שהייתי נבחר לתפקיד זה היא בשל תכונות ו"מעלות" אלו.
אני לא כזה. אני חושב שדווקא ברגעים אשר חשבתי שגישתי החיובית כבר איננה עוד עימי, דווקא אז מוכח לי שהיא נמצאת בי, בתוכי ובכל מקום אשר בו אני נמצא- אולי מאי פעם.
עצרתי קצת. אבא שלי הגיע לקחת אותי ואני כבר בבית. שניות לפני שעליתי אל תוך הרכב המסורבל, רב עצר אותנו על-יד שער הבסיס ושאל אותנו בנימוס האם אנו בדרך אל מחוז חפצו. אבא שלי לקח אותו עד הבית והיה בעננים.
מסתבר שאותו אחד היה טייס ביחידת טייס מובחרת בשנות ה-60. אני קיבלתי ברכה והמון בהצלחה ואבא שלי קיבל שלל ברכות והיה מאוד מרוצה- וכך גם אני.
ומה איתי בכל הסיפור הזה? אני חושב שהזמן שהייתי לבד עם עצמי קסם לי יותר מכל. חודשים שלא ישבתי לבדי וכתבתי באמת ואולי זה לא היה קורה אלמלא האירועים האחרונים.
אני ממשיך בדרכי. דרכי הארוכה מאוד יש להניח. היעד הבא שלי הוא להתבלט בבסיס החדש ולהיות מועמד לקצונה, כי בחיי שלא אתן לשירותי הצבאי לחלוף על פניי ללא ההגשמה העצמית הזו שבעשיית יותר ממה שאני מוסמך לעשות או לתקן.
ואולי זו התובנה שהייתי אמור להגיע אליה, ורק בדרך הזו. צ'ארלס סווינדול אמר פעם שעליך לעשות את הצעד הראשון באמונה. אינך חייב לראות את כל הדרך, פשוט עשה את הצעד הראשון.
אז אני עכשיו מתחיל מהתחלה ואת הצעד הראשון אעשה באמונה וכמיטב יכולתי. אינני יודע מה מחכה לי ומה העתיד עוד צופן עבורי, אבל היו בטוחים שאני הולך לברר בדיוק מה, ובדרך שלי.
אבל רק, רק בדרך שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
