על קו האופק
כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק. |
| 3/2009
דברים שכתבתי בבסיס - פרק 2: חודש כבר עבר.
26.2.09
" וואו, חודש כבר עבר.
אני סוגר את השבת בבסיס, והאמת שכרגע זה לא כל כך נורא. כל שותפיי לחדר יצאו הבייתה, ואני שיניתי קצת את החדר כי שיתאים לי לסוף השבוע. הבאתי איתי הרבה מנות חמות, טיפי, שקיות חימום; אפילו חתמתי על חרמונית ומפזר חום באפסנאות. השתדלתי להתאים את הסביבה שלי כך שיהיה לי קל יותר להסתדר כאן.
השקט שיש לי כאן קוסם לי במיוחד. משמירות אני לא חושש, כיון שאחד הדברים האהובים עליי ביותר הוא להיות לבד עם עצמי. בלי איף שאינני שש להיות עימו, בלי העבודה שאני שונא כאן. רק אני, המילים, והגשם המעורב עם הרוח שמלווה אותי כעת.
דיברתי עם סגן אלוף הפיקוד לגבי פסילת המקצוע שלי בצבא ושינוי השיבוץ. גם לו כתבתי מכתב, הפעם ענייני יותר. השיחה הקצרה והקולעת שהייתה לנו שניות לאחרי קריאת המכתב המחישה את הכוונה העניינים שהייתה לפגישה בינינו.
הוא מצידו אמר שהוא התרגש מהמכתב, הבין אותי ושהוא ייקח את המקרה שלי באופן אישי וינסה לדבר עם האנשים הנכונים על מנת שיתייחסו אליי הקצינות וברגישות המתאימה.
הוא אמר שזה יכול לקחת קצת זמן, אבל הוא מבטיח לחזור אליי עם תשובה כלשהי בהקדם- לחיובי או לשלילי. אני מצידי נותרתי תלוי באוויר ועדיין מחכה לאור שבקצה המנהרה הארוכה והדחוקה בה אני נמצא.
משרתים איתי בבסיס שני הומואים, לפחות כאלה שאני מצליח לראות עליהם. שניהםם אפסנאים; אחד נגד בקבע ואחד התגיס אחרי. שניהם חגים במעגלים האחד סביב השני, כאילו שאם יפרידו בינהם יאבד להם הכוח או הבטחון בעצמם. הם נוהגים להסתגר באפסנאות ומדיי פעם שאני מגיע לבקש דברים הם מחייכים ועוזרים לי יותר מהאחרים.
"ראיתי שהייתה לך יום הולדת בשבוע שעבר, מזל טוב"
"תודה רבה, איפה ראית את זה?" חשבתי בסקרנות. הוא השיב ואמר "בלוח המודעות שבמשרד השלישות".
היה נשמע לי קצת מוזר מפני שבפעם האחרונה שבדקתי, שמי טרם הופיע שם. "בכל מקרה, תודה!" סיימתי את השיחה הקצרה וחזרתי לחדר עם שלל חפצים שברגעים אלו ממש מונעים מזרם הדם בגופי לקפוא. הוא ראה את יום ההולדת שלי, כנראה, באתר ההכרויות ההוא והבין שזה אני. אני תוהה אם זו הסיבה שהם נחמדים כל כך.. מכל מקום, אני שמח שלפחות יש מן "דאגה חברתית" כלשהי כלפיי. אקווה שלא יפלטו בטעות דברים שאינם צריכים לצאת החוצה.
לאחרונה התחלתי לקרוא ספרים בקצת מהיר. הבריחה אל תוך הספר נותנת לי שפיות פנימית ומנוס משגרת החיים כאן. אני כמעט מסיים את הספר הנפלא "באדולינה" את גבי ניצן הנותן לי זווית שונה וחומרלמחשבה אודות מהות החיים ובכלל.. סתם פיסולופיה. הוא נורא מעניין, סיימתי כמעט את כולו בשעתיים. ספר נוסף שאני קורא במקביל נקרא "כשהנעל מתאימה" מאת אושו אשר מורו הרוחני הוא צ'אונג צ'ו, מן הוגה דיעות שחי במאה האחרונה וכבר לא בין החיים. הוא מדבר על אותה דרך חיים כמו שמדובר באדולינה, רק מזווית אחרת לגמרי. הוא מביא סיפורים ומפרש אותם עפ'י השקפתו ומלביש עליהם את המסרים שהוא רוצה להעביר. לא תמיד אני מסכים עם מה שהוא כותב, אבל זה מעניין לראות איך שני הספרים בעצם מדברים על אותו הדבר רק מזויות הנמצאות 180 מעלות זו מזו.
בקצרה, שניהם מדברים על התמזגות עם הטבע ועל כישה פשוטה לחיים ללא דאגות או פחדים, אך כמו שכתוב באחד מהספרים: "אתה יכול להסתכל על האופק ולחשוב שהשמיים מתמזגים עם הים, אך ככל שתתקדם ותתקרב דבר לא ישתנה ובסוף תגלה שהיבשה היא זו המחוברת אליו וכי השמיים לעולם לא יפגשו איתם". פרשו את הציטוט כרצונכם.
אני אסיים כאן ואחזור אל באדולינה. אני אוהב שהדמיון שלי עובד שעות נוספות.. "
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
