על קו האופק
כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק. |
| 3/2009
דברים שכתבתי בבסיס - פרק 3: "לוחם? מי, אני?"
1.3.09, 00:15
" ניסיתי להירדם לאחר השמירה בת השעתיים, אבל לאחר זמן רב של שינויי תנוחות והתכרבלות בפוך הבנתי שאני כנראה לא עייף. פניתי אל הכתיבה; משהו שאליו אני מרגיש מחובר תמיד.
סוף השבוע עבר לי כל כך מהר. נשארו לי עוד 3 שעות של שמירה במצטבר אך בדיעבד הן נראות לי כל כך זניחות וכלל לא הפריעו לי. למען האמת, דווקא נהניתי מסוף השבוע בבסיס.
כמעט שלא הייתי במגע עם איש, מהסיבה שפשוט לא נותר כאן אף אחד חוץ ממני. אני דווקא חושב שזה עזר לי המון. אני מאוד אוהב להיות לבד, וכך היה - אני, קנקן התה הצמוד, שני ספרים שכבר סיימתי לקרוא ומפזר החום ברקע. לעיתים הגשם גם קופץ לבקר ולרוב יש רק רוחות זקות מאוד איתו או בלעדיו.
חידשתי את מליא האנרגיה שלי כמעט לחלוטין, בעיקר בזכות החיבור עם השקט של הטבע. אני אמנם נמצא בבסיס שהוא במרחק כמה דקות מתחנת הרכבת הדרומית ביותר, אבל הוא עדיין מאוחר מאוד. המנטליות שונה כאן, הקאלים והאווירה.
הגעתי למסקנה שמאמצי הבריחה שלי מכאן וההתמקדות באיך לא להיות כאן ומה לעשות כדי לצאת מפה מבזבזים לי אנרגיה חיונית שאני זקוק לה מאוד. בגלל המאמצים האלה קשה לי להתמקד במה שעדיין טוב ובמקום זאת אני מתרכז רק במה שרע כל הזמן. השעות עוברתי לי כמו שבוע כשאני עם האנשים שאיתי.
למרות זאת, בסוף השבוע הזה, דווקא מה שפחדתי ממנו, הזמן, התברר כחבר חמקמק שהותיר אותי עם טעם של עוד ובדידות שטרם מיציתי אותה לגמריי. גלגל"צ הפכו לחבריי הטובים ביותר, הספרים, וכמובן כלי הכתיבה שברשותי. בעיקר התמכרתי לסודוקו וכמעט סיימתי ספר שלם. בחיי שאני כבר רואה מספרים כשאני עוצם את העיניים..
כל אלו מותירים בי את המסקנה היחידה והמתבקשת שזהו לא מקומי ולא משנה מה. לאור אלו אני חושב שהחלטתי ללכת בעקבות צעד גדול ומשמעותי שישפיע מאוד על שירותי הצבאי בעתיד, אם כי הוא עדיין בחיתוליו.
אז ככה, סגן האלוף איתו דיברתי אמר לי שכמעט בלתי אפשרי לפסול מקצוע ברגע שאתה עובר קורס והסכמה אל התפקיד, או המקצוע במקרה שלי. כמובן שהוא צודק ולא ציפיתי לשמוע תשובה אחרת אך הגענו לאופציה מאוד מקובלת המשלבת את אחד התחומים בהם רציתי לעסוק מלכתחילה ובמקביל עדיין יכולה להתקבל על סמך האנטרסים של הגורמים הצבאיים.
כנראה שאני אעבור הסכמה לטירונות קרבית(03) באגף ההנדסה הקרבית, ולאחר מכן אוסמך להיות מדריך אב"כ ובהמשך בתקווה להיות קצין. יש לזה המון חסרונות ואיתם המון יתרונות. כמובן שסוף השבוע הותיר לי המון זמן לחשוב על הרעיון. בהתחלה נורא פחדתי מהעניין, המחשבות הראשונות שעלו לי בראש היו בערך כמו -
"מה? קרבי? מי אני?"
"מה? בהל'צ? וחשבתי שהמקום שאני נמצא בו הוא רחוק.."
"אני לא חושב שאני מתאים לזה"
"קרבי? מי? אני? מפחיד אותי לחשוב על זה בכלל"
"שוב אעבור טירונות מעיקה וקורס שוחק לאחר שהתרגלתי אל חופש התנועה בשירות הסדיר?"
התבשלתי עם המחשבות הללו בימים האחרונים, אך לאט לאט חל שינוי בגישה שלי אל הרעיון. חששות התמתנו על ידי מחשבות שנלחמו בהם בחזרה בסגנון של- "למה אני לא יכול לעשות את זה?", "אני דווקא מסוגל. זה לא יהרוג אותי, זה ידרוש ממני המון אבל יהיה לי סיפור רב מכך ואני יודע את זה", "הכל עדיף על פני המקום הזה".
נכון, אחד החסרונות הגדולים הוא המיקום של בסיס האימונים ועוד יותר מכך- התנאים הנוראים שיהיו לי בחודשים הראשונים בתור קורסיסט(שוב) ובדיוק אחרי שהתרגלתי ליחס אחר בתור סדיר. מנגד, יתרון שבא לאזן את המשוואה הוא העובדה שאת כל זה אעשה בהמון מוטיבציה ואהבה גדולה אל התפקיד- מפני שהוא תפקיד שבסופו של דבר, השירות עצמו יעניין אותי הרבה יותר ממה שאני עושה כרגע. אני כבר למדתי על עצמי שכשיש לי מוטיבציה ואמונה אני יכול להגיע רחוק ולהראות לכולם שאני שווה משהו.
הנטייה המינית שלי כבר לא כל כך מפחידה אותי כמו פעם.. העירום שמקלחות ממש זניח וממש לא איכפת לי, אבל עדיין יהיה לי קשה להתמודד עם הידיעה שמישהו אחר ידע. אני ארגיש נבוך לא בשבילי- אלא בשבילם בזמן שנתקלח. חוץ מזה, שאני לא דוגמן צמרת אז הבטחון העצמי בגוף שלי גם לא ממש עוזר, אבל ניחא. אני לא נותן לזה להסיט את מבטי מהמטרה הסופית שלי מפני שמעל הכל, מה שמותיר את אותה המשוואה בתוצאה חיובית הוא המאמץ שאשקיע על מנת להגיע למקום אחר, טוב יותר. וכמובן המוטיבציה.. הו, המוטיבציה.
אני אסיים כאן לבינתיים,
נושא את עיניי בתקווה לימים גשומים כמו שהיו כאן בסוף השבוע האחרון, אך עם המון זהירות בכבישים ובמינימום התקררות. "
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
