על קו האופק
כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק. |
| 5/2009
 על חברים הומואים וחברים סטרייטים
שמתי לב למשהו לאחרונה.
הייתה מסיבה נהדרת(גייז). מוזיקה, ריקודים וחברים טובים שהיה לי נחמד איתם. אני חושב שהכללתי את עצמי בחבורה מסוימת של אנשים שהכרתי דיי טוב בחודשים האחרונים. סיפרתי על הקבוצה הזו כאן פעם אחת. מלבד לידיד הטוב שבאתי עימו למסיבה, היו עוד ארבעה שההכרות שלי איתם היא דיי טובה. אחד מהם אני מכיר כבר שנתיים, את השני חצי שנה ואת השניים הנותרים כמה חודשים טובים. נפגשנו כמה פעמים, והיה נהדר. שמחתי שאני מרגיש בנוח וטוב בקבוצה מסוימת של הומואים, כי בסופו של דבר אנחנו מבינים אחד את השני והייתה הרגשה מסוימת שלא הרגשתי עם חבריי הסטרייטים. שאולי קצת חסר משהו, שאף אחד לא מזדהה איתי במלוא מובן המילה ולא מבין אותי כמו שאני רוצה. הם מבינים, אבל הם מחזיקים בעיניים אחרות המביטות למחוזות שונים.
מכל מקום, הייתי בחלקו של הזמן בקבוצה הזו של ההומואים, שרובם בסביבות גילי, והיה דיי נחמד. ובכל זאת, הרגשתי לא בנוח מסיבה מסוימת. אני מרגיש כאילו אני צריך להתנהג בצורה מסוימת או לשכתב חלק מהצעדים שאני עומד לעשות. אני מרגיש שאני במימד אחר, בעולם אחר. קצת מסובך להסביר את זה, אבל קטעים מסוימים שאני לעולם לא ארגיש שייך, ואני לא יודע אם אולי זה בגלל שאינני נותן הזדמנות להרגיש.
שהם מסתודדים, אני נשאר בצד בשלי. שהם מדברים על נושא מסוים, הוא לא תמיד מעניין אותי. אני מרגיש שאני נמצא בחברה שאני עצמי לא מרגיש איתה בנוח ומכאן האירוניה המוזרה הזו. הרי הם כמוני, למה אני לא מרגיש בנוח איתם? למה אני מרגיש כאילו אני צריך לשכתב את צעדי כמה וכמה פעמים?
במהלך המסיבה כולם עלו למעלה ודיברו בינהם על כל מיני דברים לא חשובים. לא ידעתי למה כולם הלכו, אבל אני רקדתי בקצב של המוזיקה ורק לאחר זמן מה הרגשתי קצת עזוב בצורה מסוימת. עדיין הייתי עם ידידי הטוב ביותר, ולמרות זאת אולי בגלל שראיתי את עצמי כחלק מהם, הרגשתי שנשכחתי מאחור. כאילו אני לא באמת חשוב להם, והיה להם מצחיק ונוח באותו הרגע ולא הרגישו בחסרוני.
ובאותו הרגע הבנתי כמה דברים שהייתי צריך לחזק אצלי במחשבות. הבנתי שאותו ידיד ישאר איתי לעוד שנים ארוכות, ושאיתו נפרצה החומה הבלתי נתנת כמעט לשבירה. גם הבנתי שבעצם, אני לעולם לא ארגיש שייך. לא משנה אם זה בגלל הריחוק שלי וההתבודדות שלהם, תמיד תהיה בי את ההרגשה שמשהו לא שייך לכאן.
תמיד תהיה את האירוניה המוזרה הזו, שדווקא בסביבה ובחברה שאני אמור להרגיש הכי בנוח שיש, זה לא קורה. אולי זה הם, אולי זה המנטליות. במקרה הזה הסיבה שהתאכזבתי כל כך היא שהם פשוט לא כמוני. אני מצפה שחברים יתנו לי את היחס אשר הם מקבלים ממני. אני דורש המון, אך נותן מעל ומעבר, ללא תנאים וללא גבולות. ודווקא במקרים הקטנים האלו, שכביכול לא אמורים לעשות מהם פילים לבנים, אני רואה את התשובות. לפחות את רובן.
הם ממש אחלה בסך הכל. אבל אני מצפה לקבל את היחס שאני נותן בחזרה.
ואני לעולם לא הייתי משאיר חבר בצד.
הייתי עם החברים הסטרייטים שלי היום במייקס פלייס, ובחיי שהיה נהדר.
איתם.. איתם אני שייך, ואותו חסרון קטן מתגמד לעומת מה שיש לי איתם. וזו ההשוואה שחיכיתי לה בשביל לראות את התמונה באובייקטיביות מסוימת ולשם כתיבת הפוסט הזה.
חג שמח.
עפיפון
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
