על קו האופק
כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק. |
| 6/2009
ואז יצאתי מהארון.
עברו עליי שבועות מאוד אינטסיביים ששינו לי הרבה דברים במחשבה.
הייתי בקורס מסוים, של כמה ימים. למרות הזמן הקצר, הכרתי שם אנשים כל כך מקסימים שהתחברתי איתם בין רגע. היו שם גם שני הומואים, והתגברתי על הפחד והמבוכה ויצאתי גם אני מהארון, ובחיי, שהיה נפלא.
הרגשתי חופשי כל כך, חופשי בפעם הראשונה שיצאתי מהארון בצבא. והייתי אני, רק אני. והיה נהדר.
ואז חזרתי לבסיס שלי, המקום הלא כל כך מזמין. והגעתי לכמה מסקנות, ובעיקר שאני צריך לאזור מספיק אומץ ולספר לכמה אנשים מהבסיס שלי כדי לא להיות כ'כ סגור ומנוכר מכולם. ובאמת סיפרתי. לאחת, ולאחד. שניהם קיבלו את זה בסבבה, אבל המליצו לי לא לספר לאחרים כי האנשים ביחידה שלי(וזה גם אני יודע..) ממש לא פתוחים, ואפילו שמרנים.
בסופ'שים שאני יוצא הבייתה אני נזכר(ורואה) איזה חיים נפלאים יש לי, וזה מה שעוזר לי במשך הזמן שלי בבסיס- כשאני לא עצמי ולא מסוגל לסמוך כמעט על אף אחד. אני חושב שקצת השלמתי עם זה.. כשלא קיימת הכימיה, פשוט לא יהיה החיבור.
והייתי במצעד והיה אדיר, והייתי פה והייתי שם. ובעיקר הייתי עם החברים. לפעמים הייתי רוצה לעצור את הזמן רק כדי להספיק לראות את כולם, ולשמור את כולם איתי.. אבל הצבא מאוד מרחיק ביני ובין כמה מחברים טובים שלי וזה קצת צובט בפנים. גם עם זה השלמתי, והבנתי שיש תקופות בחיים. ושאם רוצים אפשר לשקם כל דבר במידה ועדיין קיימת הכימיה.
יצאה לי כתיבה נורא חפוזה וממהרת, כי אני עייף ואני צריך לקום בעוד כמה שעות לצבא, אבל בכל זאת היה לי חשוב לכתוב.
עפיפון
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
