על קו האופק
כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק. |
| 9/2009
להתאהב בתמימות הדעת
"אף אחד לא שווה את הלב שלי", צעקתי פתאום כששנינו ישבנו בסלון, כמה שניות אחרי שהוא שאל אותי למה אני מתרחק מבחורים כבר כמעט שנה. "אני בחיים לא אתן למישהו את היכולת לפגוע בי", עניתי לו בזמן שהסתכלתי על חלון הויטרינה של המרפסת כדי לא ליצור איתו קשר עין. המילים פשוט יצאו לי דרך המחשבות שעה שנתבקשתי לחשוב על הסיבה האמיתית לכך.
"אני תמיד מפחד לדבר איתך על הנושא הזה, כיוון שזה משהו שאתה כמעט ולא מדבר עליו. על חיי האהבה שלך." הוא אמר.
לא ידעתי מה לענות לו באותו הרגע.
"אולי מפני שזה נושא שאני לא מדבר עליו אפילו עם עצמי".
הוא קצת בכה. ואמר שכולם מאוד אוהבים אותי, ואם רק הייתי יכול לראות את הקלות שבה אנשים מתאהבים בי.
"חבל שאני לא יכול לראות את מה שאתה רואה", אמרתי.
הפעם האחרונה שהשתוקקתי לאהבה הייתה לפני כמעט שנה. אני לא רואה סיבה לנבור בעבר ולכן לא אספר על זה כאן. אכן שלושתם היו בחורים יוצאי-דופן שהיו שונים אחד מהשני בצורה מוחלטת.. וכל אחד מהם משך אותי אליו בצורה שלא יכלתי להתנגד לה.
עם הזמן, הם נשארו רק זכרונות. לרוע המזל, אחד מהם עדיין מופיע לי במחשבות באופן קבוע..
לו הייתי יכול..
הייתי מבקש את היכולת להתאהב שוב. להתאהב בתמימות הדעת.. פרפרים שגורמים לך להביא לו ורד כשאתה פוגש אותו, או סתם לקנות לו משהו נחמד שחשבת שהוא יאהב.
היום החלקים האלה בי כל כך מרוחקים.
היו מספר מצבים.. שבזמנם איבדתי את יכולת השליטה העצמית.
מאז הבטחתי לעצמי שלא אתן לאף גבר לגרום לי להגיע למצב ההוא. ההקרבה היא כמו כל הקרבה.
כל הבלוג שלי מדבר על ההרתעה מלהיקשר למישהו, בדיוק שמתי לב לעובדה המשעשעת הזו אחרי שקראתי כמה פוסטים מתקופות שונות כאן. התרגלתי למצב, כיוון שאת החום והאהבה שלי אני מקבל מהחברים שלי וכך דחקתי את הכמיהה לרגש. זו הסיבה שאני משקיע בהם את חיי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
