על קו האופק
כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק. |
| 10/2009
בדידות
בזמן האחרון שורר חוסר תקשורת גדול ביני לבין המשפחה שלי. לא משנה אם זה על כסף, על אופנוע או מכונית, על הרגלים ישנים או חדשים. אני מרגיש שיש מחסום ענקי שמפריד ביני לבינם. מאז שאמא שלי אמרה לי שאבא שלי עוד לא התגבר על הנטייה המינית שלי זה מציק לי נורא, אבל זה לא בגללו.
אני פשוט מרגיש שאני לא קשור כל כך. לפחות לא לאחרונה.
ואיכשהו השגרה הצבאית שקצת מנוונת לי ת'מוח מרחיקה אותי מהאנשים שאני אוהב. אין לי כסף להתקשר לכל החברים שלי ולשמור על קשר. ואין לי כסף לקנות טלפון נייד נורמלי ולא להסתפק בגרוטאה הזמנית שהביא לי אחי, ואין לי כסף לקנות מחשב נייד כדי לא להיות בודד בבסיס בלילה. ותמיד אין ואין ואין. נמאס לי שאין לי מספיק כסף למה שאני צריך ונמאס לי להתלונן לגביי זה. בעיקר נמאס לי לחכות לבירוקרטיה נסחבת ולקוות שיאשרו לי את הבקשה לאישור עבודה. אם בכלל.
אני מרגיש שעם כל השגרה הזאת, שום דבר לא משתנה. הכל נשאר אותו הדבר. אותם האנשים, אותה הבדידות, אותן הבעיות. כאילו שום דבר כבר לא מעניין בחיים שלי. יצאתי לדייט, ומה הייתי אמור להגיד? לא מצאתי נושא אחר מלבד הצבא לדבר עליו ואני שונא את זה כי אני מרגיש שזה סופג אותי מכל הכיוונים ואני לא אוהב את זה כי אני מתגעגע לחיים הקודמים שהיו לי לפני בדיוק שנה.
אני לא מתחרט שהתגייסתי(ובינינו.. זה לא שהייתה לי ברירה), אבל כל כך קשה לי להיות ב"קייטנה" הזאת שנקראת הבסיס שלי שהרוב עושיים יומיות ורק אני ועוד כמה עושים שם חמשושים, וההרגשה היא כל כך בודדה לפעמים..
אני פשוט מרגיש לא מעניין. שהחיים שלי לא מעניינים, משעממים. אין משהו שמרגש אותי, שמשאיר לי חיוך סתם. הכל טבוע במן שגרה שמתערבבת ולא נותנת לך אפשרות לחשוב אחרת. אני לא עושה דברים מעניינים, בייחוד לא דברים שאני אוהב. אני לא סובל, אבל גם לא טוב לי. נמאס לי להתלונן אבל אני בסך הכל רוצה חברים שיעבירו לי את הזמן וזה לא קורה במקום שאני נמצא בו.
אני יודע שיעבור לי ושיהיה בסדר, הרי צריך שיהיה בסדר רק לעוד שנתיים. בגלל זה אני קורא לזה "שחרור קיטור".
עד הפעם הבאה שזה יגיע לי לגרון.
עפיפון
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
