על קו האופק

אני אוציא את זה מהראש כדי לעשות לי סדר בכל הבלאגן שמתרוצץ לי מכל הכיוונים.

 יש לי ידיד. ידיד מאוד טוב.. שבחודשים האחרונים החברות בינינו התעצמה למשהו שלא הכרתי עדיין בחיי.

הכל התחיל בסילבסטר בערך.. נרדמנו מחובקים אצל ידידה שלנו שהתנחלנו אצלה ואז התחיל לי משהו שהדחקתי עד לא מזמן בעצם. עם הזמן לא משנה מה אמרתי לעצמי ונלחמתי בזה, הרגשות לא עזבו אותי.

 עם הזמן התחלנו לפתח מן קשר כזה של מגע בלתי פוסק.. בכל פעם שהוא בא אליי שכבנו על המיטה כשאני מחבק אותו מאחוריוו דיברנו שעות..
 והוא ישן אצלי שלוש פעמים והיה ממש מדהים/מוזר..ישנו כפיות כל הלילה.. והתנהגנו רגיל.
 אני מהצד שלי, לא יכלתי לשלוט בעצמי, אמרתי לי בראש ותירצתי כל הזמן שזה סתם מרגשות של אח גדול, שאני כל כך דואג לו, ומגונן עליו כאילו הוא האח הקטן שלי ובגלל זה יש בינינו קרבה מיוחדת..
 והוא מהצד שלו.. אני מניח שהתחבר מאוד למגע שלי ולתשומת הלב שלי. הוא גם נורא נורא נורא תמים. הוא כבר ילד גדול, רק שנה מתחתיי, אבל עדיין חדש בכל העסק ועדיין זקוק להגנה ממני, כל הזמן.

 הפעם הראשונה שהבנתי שאני כבר לא מסוגל להדחיק את מה שעובר לי בראש.. הייתה במסיבה לפני שבועיים בערך.
 הוא התנשק עם מישהו שהוא דיבר איתו כבר חודשיים, ואני נשברתי מבפנים. בקושי יכלתי לעצור את עצמי כי רתחתי מזעם ורציתי לרצוח את הבחור שנגע בו.
 וזה הלך והתעצם.. לא משנה כמה ניסיתי לכבות את האש הזאת.
 בכל פעם שמישהו שם עליו עין או נגע בו הרגשתי את הכעס הזה בתוכי, הקנאה שהפכה אותי למטורף בשנייה אחת, וזה הגיע למצב שמצאתי את עצמי חושב עליו בזמן שאני בבסיס, שזה ממש מוזר.. כי אני מנתק את עצמי שאני בבסיס.
 

ביום אחד מהימים של שבוע שעבר.. הוא התקשר אליי בבוקר. אמר שהוא היה עם מישהו כל הלילה ושהוא היה צריך לחתום חופש.
 אני פשוט לא יכלתי לשאת את המחשבה הזאת..
 הרגשתי איך הלב שלי נקרע ממני ואת תחושת הקנאה שהתחילה כבר לכרסם אותי, למרות שבמשך כל הזמן הזה לא הפסקתי להגיד לעצמי שאני טועה ושאני סתם עושה מזה עניין.
אמרתי לעצמי כל הזמן שזה הדבר האחרון שאני והקטנטן שלי צריכים עכשיו כי הקשר שלנו נמצא בשלב הכי קסום שהוא יכול להיות שזה ידידים שלא מפחדים מקרבה, ואין שום מגע מיני ולא עמד לי לשנייה אחת שחיבקתי ועטפתי אותו בזרועותיי.
 לא רציתי להרוס את זה כי המגע איתו היה משהו שלא היה לי מישהו שהוא ידיד שלי קודם כל.. את הרצון לגעת וללטף, ולענג, ולגרום להנאה ולחיוך. הגענו לשלב שהרשיתי לעצמי להיות חשוף בפניו, כבר ידע עליי כמעט הכל, כך שמבחינה אינטלקטואלית היה לי איתו את מה שהיה לי עם חברים אחרים- חיבור מאוד טוב. אבל מה שייחד אותו מהאחרים זה הקרבה הפיזית שהייתה בינינו, שאותה לא היה לי עם אף אחד אחר.

 בו זמנית הרגשתי מאוד אשמה.. כי ידעתי שאני צועד לקראת משהו, אמנם בחוסר שליטה, אבל צועד לקראת משהו שיעמיד את הקשר שלנו במצב שלא נוכל לחזור אחורה ממנו. ידעתי שכשהוא יגלה את האמת, זה לא יהיה הדדי. הרגשות האלה.. הוא יראה אותי בצורה שונה. אנחנו בכלל הטעמים ההפוכים אחד של השני, זה לא הגיוני.

הבנתי שאני צועד לקראת משהו בלתי נמנע.. בעל כורחי.
 בלילה שלפני יום מסוים בשבוע שעבר, הייתי עם מישהו.. מישהו שתמיד החזיק אותי קצר והיה לי אליו משהו מאוד חזק. אמנם אחרי שהייתי איתו מיד חשבתי על הקטנטן שלי והרגשתי סוג של אשמה, אפילו מן בגידה של משהו שלא הייתי אמור לעשות.
 וזה היה לי ממש מוזר..

למחרת,
 הידיד הוא, הקטנטן, היה אצלי בבית. בכלל כל הסופ'ש הזה היה מטורף לא ישנתי לשנייה אחת כל הזמן עבדתי או שיצאתי.
 ישר אחרי הקידוש נרדמתי על השולחן והלכתי לישון בחדר..והוא הגיע אליי והעיר אותי בערך בשעה תשע וחצי.
 התעוררתי עם הפנים שלו מולי כשהיד שלי הייתה מתחת לחולצה שלו, ובאותו הזמן גם שמתי לב שעומד לי ולא הבנתי מה נסגר איתי.
 איך לעזאזל עשיתי את זה מתוך שינה? בתת מודע הרחתי את הריח הגוף שלו.. הריח גוף שפתחתי אליו התמכרות מסוימת, וידעתי שזה הוא, כנראה..
 זה היה סוג חדש של קרבה בעבורי.. והוא לא הראה שום התנגדות. אז לא היה מה שיעצור אותי.
 והקרבה הזו ערבבה אותי כמו במכונת כביסה, ריח הגוף שלו שיגע אותי, המגע שלו, ההצמדה שלו אליי עשתה לי נעים בגוף.

 בהמשך הלילה.. לאחר שהתעוררתי מההשכמה שהוא עשה לי, הוא החליט שהוא בא איתי למסיבה. אני, שיכור מהמגע לא סירבתי.
 רק אחרי שירדנו מהמונית שירות התעצבנתי עליו ועל עצמי, שלא גררתי אותו הבייתה, כי הוא ויתר על העקרונות שלו בגלל ההשפעה שלי עליו(הוא שומר שבת).
 אבל עדיין במקום שהסתרתי אפילו מפני עצמי, היה לי כיף שהוא איתי.. כי זה היה בעבורי כבר השלב שהפסקתי להתנגד להתמכרות שלי אליו ולרצון שלי שיהיה קרוב אליי.
 אז היינו במסיבה ושוב.. הוא ראה את אותו אחד שהוא התנשק איתו, ואני לא יכלתי לסבול את זה הוא התחיל לדבר שם עם מישהו גבוה ומרשים כדי שהוא יקנא.. אבל בעצם אני הייתי זה שרתח מזעם.
 ועדיין, כל הזמן הזה פרגנתי לו ואמרתי שיעשה מה שהוא רוצה, ושאני מאחוריו בכל מה שיבחר, כי עדיין זה מה שהוא מצפה ממני.. אבל למעשה אני רתחתי מבפנים.

אני אדם שלא מאבד את העשתונות שלו מהר, אפשר להגיד בין החזקים מהאנשים שאני מכיר.. אבל בשלב הזה כבר התחלתי להרגיש את הסדקים שבחומת האיפוק שבניתי.
 בכל אותו זמן, אמרתי לעצמי שככה עושה חבר טוב, ואין לי ממש ברירה. "אל תדאג זה יעבור לך איכשהו, כמו ששניים אחרים מהחבר'ה אמרו לך שהם היו דלוקים עליו פעם וזה עבר להם.. אז הסיפור שלך לא שונה".
 
 בסוף אותו לילה הייתי פשוט קר אליו כל כך.. לא יכלתי להשתלט על רעל הקנאה שהרס לי את המחשבה הבריאה. לא רציתי לגעת בו כדי לא להתמכר מחדש, אבל הוא ביקש לישון אצלי, כי הוא ידע שמשהו לא בסדר. הוא הבחין במוזרות שלי.. ואולי התגעגע לחיבוקים שלי. אולי סתם לא רצה לישון לבד בבית.
שוב הייתי עיוור לנוכח המחשבה שאחבק אותו בלילה האחרון שלנו.. כי החלטתי שאני מספר לו ביום שבת ושאנחנו לא יכולים להמשיך ככה.
 ביום האחרון של השבוע, ביום שסוגר את הסופ'ש, יצאנו לדאנס בר הקבוע שלנו. היה ממש נחמד, אבל היה אחד שלא עזב אותו. לא משנה מה אמרתי לעצמי וכמה ניסיתי להרגיע את עצמי, לא יכלתי לעמוד בזה.
 ספרתי את השניות עד 2 בלילה, עד שהקו לילה שלנו אמור להגיע, וביקשתי ממנו לרדת איתי בתחנה של הקו מהסיבה שאנחנו צריכים לדבר.
 הוא הבין שמשהו לא בסדר, אבל עדיין הייתה שרועה על פניו ההבעה התמימה הרגילה שלו.

 הגענו לפנות בוקר לתחנה האוטובוס ואמרתי לו שאני מפחד שזה ינתק אותנו, וסיפרתי לו כמה קשה לי.

כמה אני כבר לא מסוגל לשאת את המחשבות שמישהו אחר נוגע בו.

כמה שאני מצטער ומצטער ומצטער.
 הוא לא אמר שום דבר, רק הקשיב.. כמו שחשבתי שהוא יעשה.
 סיפרתי לו שאני מפחד שעכשיו הוא לא ירגיש בנוח לספר לי דברים, ולצנזר את עצמו כשהוא איתי, שאני נורא לא רוצה שנתרחק בגלל זה, ושאנחנו נעבור את זה.
 בסופו של דבר התחבקנו.. והוא אמר שהוא ממש אוהב אותי ורוצה שיהיה לי רק טוב.

 חזרתי לצבא למחרתי בבוקר יום ראשון בהרגשה שאיבדתי אותו..
 ביום ראשון שלחו אותי הבייתה כי היה לי כמה סידורים לעשות ביום שני. קראתי לקטנטן אליי לנרגילה כי ידעתי שאם אני עכשיו, כל עוד הברזל חם, לא משדר ולא מראה לו שהכל בסדר ושעדיין אנחנו יכולים להיות חברים אז הוא יתרחק ולא יהיה ניתן להתקרב שוב. ואז אני באמת אאבד אותו.
 אז הזמנתי אותו והוא כמובן הגיע, נכנס אליי לחדר, והכל היה רגיל..
 הוא ישב על הכסא של המחשב, מחטט בפייסבוק כהרגלו, ואני על הכורסא שלידו.
 אחרי שעה בערך, הוא הלך למיטה, ואני הלכתי אחריו.

 איכשהו מצאנו את עצמינו מחובקים כפיות במיטה במשך 3 שעות ומדברים על הכל.
 לא הבנתי מה קורה.. כל בנאדם נורמלי היה מתרחק אל נוכח המילים והסיטואציה.. אבל הוא קצת לא נורמלי, וזה מה שמייחד אותו כל כך בעיניי.. כל הקשר שלנו הוא קצת לא נורמלי.
 שאלתי אותו איך קורה שאנחנו מגיעים למצב הזה בכל פעם.. והוא חייך, שתק, ולא ידע מה לענות.
 אני ייחסתי לזה את התמימות שלו, ואולי את התקווה המוזרה שהוא בעצמו לא יודע מה הוא מרגיש, שאולי עכשיו הוא בוחן את הסיפור מנקודת המבט שלו
 ובוחן מה הוא מרגיש כלפי, אם בכלל. הרי גם הוא צריך קצת סדר בראש בכל הסרט הזה.

 עדיין הוא השאיר אותי נורא מבולבל כי אני לא הבנתי מה הולך לו בראש.
 כל בנאדם נורמלי היה מתרחק אם זה לא היה הדדי, בייחוד אחרי מה שאני הייתי אומר.
 אני הנחתי שהוא פשוט התמכר למגע, כמוני..

 הימים עברו,
 כל היומיים האלה חשבתי עליו, ולא הבנתי מה נסגר איתנו. אבל ידעתי שיהיה לזה סוף. כי אני לא אעמוד בזה, ואף פעם לא אוכל להמשיך הלאה כל עוד הוא ממשיך איתי ככה. לא יכלתי לשרוד עוד הרבה זמן בלחבק אותו כפיות מצד אחד, להסניף את הריח שלו אל קנה הנשימה שלי, לנשק אותו בצוואר ולהצמיד אותו אליי ולומר לו שאני לא יכול בלי הריח שלו, כשמצד שני הוא מראה לי בפייסבוק ומדבר איתי על בנים חתיכים שהוא ראה. לא רציתי להתמודד עם הקנאה הזאת

.

יצאתי לעוד אפטר.
 החברים הגיעו, מי שיכל לצאת מהבסיס באותו הערב.
 היה ממש נחמד.. וכמובן בכל פעם שהיינו לבד נישקתי אותו בצוואר, ובלחי, ועשיתי לו רעשים מצחיקים בבטן, מאלה שמוציאים את כל האוויר על הבטן כמו לתינוקות כי זה עושה לו דגדוגים שמשגעים אותו.

 אחרי שכולם הלכו, נשארנו לבדינו.
 אני ישבתי על השולחן ושמתי רגליים על הכסא במטבח, והוא אמר לי שהוא צריך ללכת.

במן רגע של אי שפיות לקחתי אותו אליי, הצמדתי אותו וחיבקתי אותו.

לא הצלחתי לתת לעצמי לעזוב אותו..
והתחלתי לנשק אותו בצוואר,

ובסנטר..
והנשיקות הקטנות בצוואר החלו להיות רטובות..
 עד שהדפתי אותו ממני.

 שמתי את הידיים על העיניים, וניסיתי להרגיע את עצמי. מעולם לא הרגשתי יותר מתוסכל בחיי.
 הוא הסתכל עליי במבט של אחד שלא ממש הבין מה קרה איתי הרגע, ועל הפנים שלו היה מרוח המבט המרחף הרגיל. הוא הלך.. המבט שלו עדיין הדהד בחדר.

אני הלכתי לחדר, עצמתי את העיניים ונשמתי עמוקות. הופתעתי להריח את הריח שלו על הכרית.

שלחתי לו הודעה. הוא התקשר וסיננתי.
 הוא שאל מה קרה.
 ואני אמרתי שאנחנו חייבים להפסיק,
 אבל הוא לא הבין..
 וכתבתי, "אני לא יכול יותר. אני משתגע, אתה משגע אותי"
 "יבוא יום שאני לא אוכל לעצור את עצמי כשאגע בך"
 "אנחנו לא נוכל להיפגש יותר לבד"
 והוא רשם..
 "אני מבין"

 מאז אני אוכל את עצמי כי אני מתגעגע לקטנטן שלי שבטח גם מאוד מבולבל מכל הסרט הזה..
ואני מתוסכל נורא שאני בעל רגשות אנושיים ובלתי ניתנים לשליטה.

 אני חושב שעשיתי את הדבר הנכון.. העובדה שפשוט לא יכלתי לעצור את עצמי,

שלא יכלתי להפסיק לנשק אותו,
 הראתה לי כמה שהמצב שלי בקאנטים. ושאני חייב לעשות מעשה כדי להתגבר על זה.

הוא אמנם חדר לי ללב בדרכו הקסומה והמיוחדת.. ולא זכור לי שדיברתי ככה על מישהו כבר המון זמן, אבל הוא הצליח לבלבל אותי כהוגן.. קסם הנאיביות.

אני מאמין שיבוא יום ואני אקרא את הדברים האלה וארגיש מפגר ונבוך.

בסך הכל,

אולי זה עוד אחד מהסיפורים האלה.. שהמחשבות והרגשות יעלמו מעצמם,

כמו גלים שמכים בחוף בעצמה אך חוזרים לאט לאט אל הים..

עפיפון