בזמן האחרון שכחתי את התכלית שבעצם הכתיבה כאן.
קורא נאמן גרם לי להיזכר במה שהניע אותי לכתוב כאן מלכתחילה והזכיר לי שיש כאלה שמתגעגעים לקרוא את עפיפון.
ניסיתי להבין עם עצמי מה לעזאזל הוא חשב לעצמו שהוא בא אליי כולו שיכור ומתחיל להסביר לי עד כמה הוא מתגעגע אליי, וכמה הוא רוצה לחזור להיות איתי בקשר. אחרי שלוש שנים שהשתדלתי להתעלם מקיומו בעולם ולצנזר את הנוכחות שלו כשראיתי אותו במסיבות, לא ידעתי מה להגיד ומה לעשות כשהוא הופיע מולי ופתח את אותה תיבת פנדורה שנמנעתי ממנה כל הזמן הזה.
"בוא נדבר", אמרתי לו. והוא דיבר ודיבר, ואמר את מה שהיה לו היישר מנבכי הלב העמוקים ביותר. אני מכיר את הבעות פניו ואת המילים שהוא בוחר וידעתי שהוא מתכוון לכל מילה. ראיתי את הגבות שלו מתעוותות כשהביע חרטה וראיתי את הדמעות מבעד לזגוגיות עיניו כשהוא הביע את החרטה שהוא מרגיש. אבל זה לא הספיק.
משהו השתנה אצלי מאז.
התחלתי להרגיש את המפלצת שהתאמצתי לקבור במשך השנים שחלפו. קברתי את הרגשות שלי, את הזכרונות שלי במשך כל השנים האלה כדי לשכוח ולשים את העבר מאחור ולהתגבר הלאה. ובאמת חשבתי שהתגברתי, כי לא חשבתי עליו כבר המון המון המון זמן.
"אני כבר בן 20. כבר לא אותו בן 17 שברירי שעמד מולו". ובכל זאת הנוכחות שלו החזירה אותי אחורה. הרגשתי בכל הברה, בכל מילה ובכל הגה שהוציא מהפה את ההשפלה, את חוסר האונים. עפיפון חזר פתאום שלוש שנים אחורה והתמודד עם אותה סערה שלא שכחה.
המפלצת שבתוכי לא נתנה לי להקשיב לו כמו שרציתי והרגשתי את הדם שלי מתחמם, מתחמם, מבעבע מבעד לרקמות. המפלצת הבעירה את יצר הנקמה ששכב לצדה והחל לנבוח לכל עבר. באיזשהו מקום שמחתי לראות אותו בחולשתו כדי לראות אותו משלם על כל מה שהוא עשה.
אבל עצרתי את עצמי. לקחתי נשימה עמוקה והקשבתי. אותה נשימה שאני לוקח גם עכשיו בזמן כתיבת שורות אלה.
חיכיתי שהוא יסיים לשפוך את אשר היה לו על הלב, וכל מה שיצא לי מהפה היה שמה שהיה בעבר צריך להישאר בעבר.
"אני כבר לא אותו ילד בן 17, דיי עם זה כבר" המשכתי ואמרתי את זה לעצמי בכל דקה ודקה. אמרתי לו שאני מעריך את הכנות שלו וחושב שזה דבר ממש יפה, אבל אנחנו כבר לא באותו שלב של החיים והמון מים עברו בנהר. השיחה הייתה כואבת, והוא בכה, לא יודע אם בגלל האלכוהול או בגלל עצם הסיטואציה אבל בסופה אמרתי שאני לא מעוניין בשום קשר, ידידותי ותמים ככל שיהיה ולמרות שהכל היה בעבר- אי אפשר להתעלם ממנו.
חזרתי למסיבה והרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון.
ובחודש שלמחרת השיחה ההזויה הזאת המפלצת סירבה להיקבר מחדש. הרגשתי עצבני, כל כך עצבני. קמתי בהרגשה רעה, כמעט שונאת. הייתי נשלט בידי מצבי רוח ובידי אלפי מחשבות שעברו לי בראש מכל כך הרבה כיוונים שונים.
ניסיתי להבין מה לעזאזל גורם לי להרגיש ככה. "אני כבר ס-ג-ר-ת-י- את העניין הזה בחיים שלי!", צעקתי לעצמי בראש. אולי על עצמי. כל ההוויה שלי, הישות שלי השתנתה במשך אותן שלוש שנם שעברו. מספיק עם זה. חייב להיות משהו אחר שיכול להסביר את העובדה שהמפלצת הזאת לא מקשיבה לי יותר.
למזלי, החבר הכי טוב שלי בעולם הזה, האוויר שלי לנשימה, האור שלי בחיים, עמוד הטווך של הוויתי, ישב איתי ואני שפכתי את ליבי על מה שכתבתי עד שורות אלה.
" זה ברור שיש לך רגשות אליו". הוא אמר בוודאות, באותו טון וקלילות כמי שיכל להסתכל בשעון ולהגיד שהשעה 20:00 בערב.
" מה?! על מה אתה מדבר? זה ממש לא נכון. אני כבר סגרתי את העניין הזה בחיים שלי. מה יש לך?" המפלצת בערה בי מבפנים והרימה לי את הקול והקשיחה את תנוועת הגוף שלי מבלי שהרגשתי בזה אפילו.
"תירגע עם העצבים ותקשיב לי כבר", הוא אמר והדם שלי החל להתקרר בחזרה. "אתה כמעט אף פעם לא מספר על הדברים הטובים שקרו לך איתו. אני מכיר אותך כבר חמש שנים ויודע כמה היה לך טוב איתו. כמה אהבת אותו, וכמה הוא גם פגע בך. אבל הוא היה האהבה הראשונה שלך שהייתה הכי משמעותית בחייך ואתה לא יכול להתעלם ממנה גם אם תרצה". הוא הסביר, במילים קולחות שחצבו בי כמו בסלע ושחשפו את המפלצת מבעד המאורה שהייתה בה שלוש שנים. גרמו לה להיות פגיעה בפעם הראשונה. להיות חשופה למילים.
הוא המשיך ואמר "רגשות שנאה הם גם רגשות. וכמובן שעוד לא התמודדת עם זה, זו הסיבה שלא הייתה לך מערכת יחסים כבר שלוש שנים. עדיין לא התמודדת ואני חושב שזה מכיוון שעוד לא דיברתם על זה כמו שצריך, ובייחוד בגלל שזה לא נגמר טוב". הוא סיים את ההסבר הפשוט שלו לכאורה ואני הבנתי עד כמה הוא צודק.
"נניח ועלינו על הבעיה. מה אני אמור לעשות עם זה לעזאזל?" והתסכול היה נשמע ברור בקולי.
הוא הסביר באותו קו של פשטות- "אתה צריך להכריח את עצמך להיזכר בזכרונות הטובים שלך איתו. אתה צריך להיזכר בחוויות שלכם ביחד, וברגשות שהיו בתוכך כשהיית לצידו. תזכר גם בדברים הטובים שהוא עשה למענך ובמעשים שגרמו לך להתאהב בו מלכתחילה". הוא קבע.
הייתי מאוד מבולבל כי זה אומר לעשות משהו שהתאמצתי לעשות בעקביות כבר שלוש שנים. מצד שני, זה הדבר היחיד שיכול היה להשמיד את המפלצת שהכבידה עליי מאוד עם כל יום שעבר.
"אתה צודק, אני הולך על זה למרות שזה יהיה לי מוזר.. אבל הגיע הזה שאתמודד". והחלטתי להיזכר בכוח בכל מה שהתאמצתי לשכוח.
ומאז עבדתי על עצמי ללא הפסקה. פתאום דיברתי עליו יותר ברכות, ולא הקשחתי כולי כשדיברתי עליו. בישחות שלי עם החברים פתאום היה לי קל להיזכר בקטעים מצחיקים שהיו לי איתו ובכל מיני זכרונות קטנים ונעימים שהחלו לבוא אל המודע שלי, וגם בחלומות.
לקחתי את הזמן ונתתי לשבועות לחלוף. בסופו של דבר, לאחר שנכחתי לדעת שהמפלצת נוצחה בקרב, הבנתי שכדי לנצח אותה במלחמה הכוללת והסופית עליי לדבר איתו, ולעשות את ה-"שיחה" לאחר שלוש שנים. ידעתי שיהיה לי המון מה להגיד והמון מה לפרוק, ורק בעזרת המילים אוכל לשחרר את הנפש ולנצח סופית את המפלצת.
וזה מה שעשיתי.
אמרתי לו במסנג'ר שיש לנו על מה לדבר והתנצלתי על הקרירות שלי באותה מסיבה. ידתעי שאני פועל בניגוד לאינסטינקטים שלי, ושהמודע שלי מסמן לי שעליי לפעול בדיוק ההפך אבל עשיתי את זה בכל זאת והייתי דווקא שמח. הוא אמר שהוא יחשוב על זה, אבל היה לו מספיק לראות אותי שוב במסיבה כדי לדעת שגם הוא צריך את השיחה כזאת בשביל לסגור מעגל. או לא לסגור מעגל?
קבענו להיפגש. רצה הגורל ושנינו היינו בסביבה, והחלטנו להיפגש כמה ימים מוקדם מהמתוכנן, כשבמקרה שנינו "בראש טוב" אחרי כמה בירות עם חברים. לשנינו בכל אופן זה הקנה את האומץ לשפוך את הלב ללא חשש מההשלכות והתוצאות של המילים הללו. מצידו זה הקנה לו את האומץ לראות אותי ומבחינתי זה נתן לי לדבר בצורה חופשייה.
והתחלנו לדבר. ואמרתי לו את כל מה שעבר עליי בשלוש השנים שחלפו, ועד כמה אני מרגיש נבגד, מושפל וכמה הוא נתן לי להרגיש שאני הייתי לא בסדר.
"אתה היית החבר הכי טוב שלי. היית האהבה הראשונה שלי. היית הסיבה לקיומי בעולם".
"את הלב נתתי לך, את הגוף שלי נתתי למענך. את הנפש שלי הפקדתי בידיך. הייתי מוכן למות בשבילך".
"חייכתי כשאתה חייכת, התמוגגתי כשאתה אמרתי לי שאתה אוהב, ברגעים שהייתי איתך הרגשתי מלך העולם שיש לי את הזכות לחוות רגשות כאלה בגיל כל כך צעיר".
והוא בכה והתייפח.. ושמחתי שהוא מצטער על זה, כי הרגשתי הקלה ויכלתי להיפרד מרגש האשמה שאכל אותי מבפנים.
"נתתי את הכל למענך. היית הכל בשבילי, היית הנשמה שבערה בי מבפנים."
"ואתה נטשת אותנו, נטשת אותי, וזה שבר אותי לגמריי כי לא הבנתי למה. בגלל שיש לנו פער של שבע שנים גרמתי לי להרגיש כאילו אני צריך להצטער על זה ושבגללי נפרדנו", המשכתי ואמרתי לו שאני חושב שזה היה מעשה ילדותי ביותר, כל כך לא מכבד ובעיקר שהוא בחר לעשות את זה דרך הטלפון ולא נתן לי את הכבוד הראוי, יותר מכל שנאתי אותו על זה שלא היה לו את האומץ להיפרד ממני פנים מול פנים.
שנאתי את הילדותיות שהוא הפגין, ולא ידעתי מה להגיד כשהוא אמר לי שהוא מצטער, ועד כמה הוא מצטער. שזאת הייתה טעות והוא לא יודע מה לעשות כדי לכפר על זה.
המשכנו ודיברנו על הכל. הרגשתי עם כל דקה ודקה שהנפש שלי מתנקה ומשתחררת וידעתי שזה מה שהייתי צריך כל הזמן. את הנקיון הפנימי הזה, את הידיעה שהוא יודע מה עבר עליי ומה זה עשה לי, את החרטה שלו והדמעות שיוצאות לו עכשיו מהעיניים שאומרות שהוא מצטער ומתגעגע אלינו.
אבל לא ידעתי אם אני מתגעגע בחזרה.
"אתה עדיין אוהב אותי?" דיברנו על מה שהיה בינינו והייתי חייב לשאול.
הוא היסס.. ולא ידעתי מה להגיד, או לא ידע מה בדיוק לחשוף בפניי.. "אני עדיין אוהב את העפיפון של פעם וסקרן לדעת אם הוא עדיין קיים היום" הוא אמר. הכדור נזרק למגרש שלו והשאלה לא איחרה מלהגיע- "אתה אוהב אותי?" הוא שאל בזהירות.
"לא יודע", אמרתי. "אני צריך להפסיק לשנוא אותך קודם ואני מבטיח לנסות. ואתה חייב לתת לי זמן".
אחרי שדיברנו כמה שעות טובות.. סיימנו בחיבוק ואמרתי לו תודה. המשכתי בדרכי עם החברים שנשארו נאמנים עד השעה 5:30 בבוקר וחזרו איתי הבייתה.
השיחה הזאת גרמה לי להרגיש כל כך מוזר. מצד אחר שחררתי מטען שהצטבר אצלי בלב, במודע ובנפש כל כך הרבה זמן. מצד שני נותרתי עם כל כך הרבה שאלות.
אני עדיין אוהב אותו?
אני מתגעגע אליו?
אני מטומטם?
אין לי שכל?
בא לי להיפגש עוד פעם?
עוד לא למדתי שצריך לעשות טעות אחת בחיים ולא לחזור על אותן השטויות עוד פעם?
אני מסוגל לסלוח לו?
מה החברים שלי יגידו על זה? הם בטוח ידפקו לי נבוט בראש.
אני בכלל אוכל לבטוח בו שוב?
איך אפשר לשקם את היחסים שלו אחרי מה שקרה, אם בכלל?
יש טעם לשיחה נוספת? יש עוד מילים שצריכות להיאמר?
כמה זמן אני צריך לחכות עד שאני ארגיש שהמשכתי הלאה?
אני רוצה להמשיך הלאה?
מה נראה לו שהוא פתאום נכנס לחיים שלי אחרי כל הזמן הזה?
מגיע לו צ'אנס? מה מגיע לו בכלל?
מה אני אמור להרגיש ומתי?
אני רוצה אותו?
מה אני רוצה?
מה אני בכלל אמור לעשות עכשיו לעזאזל?
אז לא מעט שאלות, ועם כל מילה שאני כותב עכשיו אני עולה למעלה עם העכבר ומוסיף עוד שאלה ועוד שאלה.
בעיקר הרגשתי הקלה. דבר אחד בטוח ידעתי: אני בעצם לא יודע מה לעשות..
הוא לא בזבז את הזמן, כמוני כמוהו גם הוא היה בבלבלות והיה חייב לייצב לו כמה דברים בראש, ומעל הכל היה חייב לדעת. הסתמסנו יום אחד, והוא שאל אם אני רוצה לדבר עוד פעם כי יש לו עוד הרבה מה להגיד לי. אני אמרתי לו שאני לא יכול באותו ערב, מצד אחד כי היו לי כבר תוכניות אבל בעיקר בגלל הסיבה שעדיין לא הייתי מוכן והייתי עדיין צריך לעכל את השיחה הקודמת. הוא נפגע מזה וכתב שהוא לא רוצה לדבר איתי יותר, שהשיחות איתי עושות לו רע ושהוא היה צריך להגיד לי משהו שקשור אל איך הוא מרגיש כלפיי.
התעצבנתי כל כך על זה שהוא שוב מוכיח לי שהוא לא השתנה במעלה אחת ושהוא בוחר באותה דרך לא מכובדת ומוגת לב כל כך שזה שוב באסמס. דרך הטלפון, כמו בפעם שעברה. כמו בכל פעם.
"קשה לך להתמודד עם הטעויות שלך?" הטחתי בפניו כולי עצבני. אחרי שכתבתי את זה התחרטתי מכיוון שלא היה צורך לפתוח שום דבר ושבאמת הייתי צריך לסגור את זה ברגע שסיימנו לדבר. איחלנו אחד לשני בהצלחה בהמשך הדרך.
ושוב אתמול ראיתי אותו במסיבה, ומסתבר שחבר דיי טוב שלי, חבר ממש טוב של השותף החדש שלו לדירה. שוב העולם הקטן הזה של ההומואים בגוש דן. מצד שני הרגשתי הקלה כי הייתה לי ההזדמנות לדבר איתו. עקצתי אותו על האסמסים כדי להתחיל לדבר איתו.
הוא שוב היה שיכור, והסביר לי למה הוא החליט לא לדבר איתי יותר. אחרי חצי שעה של שיחה, אין לי מושג במאת מה קרה שם, אבל החלטנו להכיר מחדש.
מה לעזאזל אני עושה?
אני מסוגל לבטוח בו שוב?
אני אוהב אותו בכלל?
הפעם יש לי תשובה.
אני עושה את מה שאני אמור לעשות כדי לסגור את תחושת הפספוס שהרגשתי כל השנים האלה. אני רוצה להכיר אותו מחדש בעיקר כי הבטחתי להפסיק לשנוא אותו ואני רוצה להביא לו את המילה שלי. כי הבטחתי.
אני לא חושב שאני אהיה מסוגל לבטוח בו שוב, בעיקר כי בכל פעם שאני רואה אותו יש לי אינסטינקט בלתי נשלט להתרחק ולהסתגר.
אני לא אוהב אותו, ואני לא צריך לנשק אותו בשביל זה. אני מדמיין אותנו ישנים ביחד ואני לא מרגיש עם זה בנוח. אני מדמיין אותנו מתנשקים ואני חושב שזה לא מה שאני רוצה. אני חושב על אחרים, אני רוצה אחרים. אני עושה אחרים.
ובעיקר.. אני עדיין חושב על הבחור ההוא מאילת, שרצה אותי פעם אבל הלב שלי לא היה פנוי בשבילו אלא היה עסוק בלהיות של הבחור שכתבתי עליו עד עכשיו. הוא בכלל תיק בפני עצמו. למה אני חושב עליו?
אני שואל את עצמי אם יש טעם ומה הלאה, האם אני אמור להסיק איזשהי מסקנה כוללת ולהציב לעצמי מטרות (או גבולות?) להמשך הדרך.
אני בסך הכל אוהב את האג'נדה שלו, את הכריזמטיות ואת הבטחון העצמי שהוא מקרין. אני חולה על האופי המטורף שסוחף אותך. אבל אני לא מסוגל לאהוב את זה בגוף שלו, הוא שרוף מבחינתי לא משנה מה הוא יעשה, מה הוא יגיד או עד כמה הוא יוכיח לי שהוא השתנה.
אני לא יכול להתעלם מהעבר לא משנה כמה אני אנסה.
אני בוחר לתת לו את הכבוד ואת המילה שהבטחתי, ואולי הפעם לסיים את זה בצורה טובה.
צורה טובה שתחזיר לי את התקווה שיש לי אל הקיום בעולם של בחור מקסים שיאהב אותי כמו שהוא אהב אותי.
הגבר שאתן לו הכל, ושהפעם נהיה שווים זה לזה. מישהו שאוכל לבטוח בו שוב ושהוא יבטח בי. שנגיע אל השמיים ביחד. שאוהב, ואהיה נאהב.
שאוכל לקחת אותו למקומות שאני הכי אוהב בעולם, ושהוא יכיר את המשפחה שלי, החברים שלי, יכיר אותי.. יכיר את כולי.
אני רוצה לסיים את זה בצורה טובה כדי להתגבר, ובעיקר כדי להתבגר. הוא מזכיר לי את העפיפון הקטן, בן 17, המפוחד, השברירי. הנשלט.
אני רוצה לשחרר אותו. אני רוצה לחייך אליו, לחבק אותו, ולאחל לו טוב. להגיד לו שאינני שונא אותו יותר, ושאני מקווה שעוד אי פעם הוא יסב למישהו את אותו האושר שהוא הסב לי. שאני מקווה למצוא מישהו כמוהו, אבל לא בדיוק כמוהו.
שאני מקווה שיהיה לו טוב, ויהיה גם לי.
היה שלום לך. אהובי לשעבר, החבר הכי טוב שלי.
זמני עוד יגיע.
הבחור שלי עדיין יושב בבית, אולי שוכב במיטה ברגעים אלה. אולי הוא נמצא עם החבר הנוכחי שלו, אולי הוא אוכל, רואה טלויזיה או ישן..
אבל אני עוד אמצא אותו, בטיימינג מושלם וכפי שהגורל ירצה שיקרה ואהיה מאושר איתו.
"עשה את הצעד הראשון באמונה. אינך חייב לראות את כל הדרך, פשוט עשה את הצעד
הראשון".
דברים טובים קורים לאנשים טובים.
אני לא שוכח,
ולעולם גם לא אשכח.
:)
עפיפון.