על קו האופק
כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק. |
| 9/2010
משפחה גאה
תמיד אני כותב כשאני נורא נורא עירני.
למשל, היום ישנתי 14 שעות בלילה וזה קורה בדרך כלל פעם בחודשיים. בשבוע האחרון לא ישנתי כמעט בלילה- אם זה נבע מהתרגשות, עודף אנדרנלין או סתם כי היה לי עומס בעבודה (אה.. צבא, סליחה).
אני בא לכתוב, ואם אני עייף אני אומר לעצמי "וואי, באמת שאין לי כוח לזה עכשיו...", כי זה דורש ממני אנרגיה עצומה. לא מהאצבעות, אלא מהשכל.
התרגשות בעיקר ופרפרפים בבטן כי אח שלי מתחתן. אנחנו כמשפחה שותפים בכל העשייה וההתקדמות וכל אחד תורם משהו.
ההורים שלי מאוד מעורבים בשבת החתן שאנחנו עושים, אחותי הכינה לזוג הטרי (שמתחתן היום!) סרט מצחיק-נוסח-המשפחה-המחורפנת-שלנו ואני פשוט השכרתי להם חדר בבית מלון ליומיים וישעזבו אותי בשקט :)
חוץ מהעובדה שהטלפון שלי לא מפסיק לצלצל אם אני בחופש או לא, ושזה נורא מעצבן לכתוב כשמישהו מהבסיס או מהפיקוד מתקשר אליך לגבי כל שאלה טיפשית ושבא לי לצעוק לכל אחד "נו באמת, אי אפשר לכתוב ככה!!".. טוב הייתי פשוט רוצה לכבות את הטלפון שלי לאיזה שעה אבל אני צהוב מדיי :)
אתמול הייתי בחינה בפעם הראשונה בחיי. בחיי שזה היה מוזר, אבל.. דווקא אהבתי את זה.
עשרות מטעמים ועוגות שלאכול ביס קטן מהם הייתה הורסת לי את כל המאמצים להתחטב קצת לקראת החתונה ובכלל.
עשרות אנשים שהתלבשו כאילו יצאו מאיזה סרט הודי, אווירת המחנק הנוראית מהאנשים שעישנו שם סיגריות (פתאום קלטתי שאני כבר שנה "נקי") ואיך לא - המזרחית ששטפה ושצפה אותנו מכל עבר.
אני לא חסיד של מזרחית.. אפילו לא בכלל. תמיד העדפתי את שפרה על בובליל, או חנונים על פני ערסים. גם ברים שניגנו בהם רוק תמיד היו אצלי בעדיפות. אבל בחיי, עם המשפחה הזאת והתחושה שאתה-חייב-לעשות-שמח-בשביל-אח-שלך-לא-משנה-כמה-מטופש-אתה-מרגיש, לא הפסקתי להיות על הרגליים :)
ואיכשהו פתאום הכל היה בינוני. המבטים של ההורים שלי שהם תמיד מנסים להסתיר ממני לא יצאו לי מהראש.
ראיתי את אמא שלי ורציתי לשתף אותה. מה שהיא אמרה לי זו בכלל הסיבה לכל הפוסט הזה.
"היי, אמא", חייכתי אליה שעה שהיא בדיוק סיימה כמה צהלולים (אם כי לא מומחית כמו אחיותיה) ובאה לעברי בשמלת נצנצים כבדה שהלבישו עליה לכבוד טקס החינה.
"מה קורה עפיפוני?" היא חייכה ונגעה לי בלחי.
"אני נורא נהנה.. אבל גם קצת מצטער. זו שמחה שהיא קצת מהולה בעצב שבעצם.. לי לא יהיה את כל זה, לכם לא יהיה את זה שוב"., חייכתי חצי חיוך והפניתי את המבט שלי על כל האנשים שרקדו לצלילי אייל גולן (עדיין לא האמנתי שאני דווקא מחבב את השיר החדש שלו).
"אבל ברור שגם לך יהיה את זה! יותר מצומצם, אין ספק.. אבל גם לך יהיה" היא פסקה, ולאחר מכן שאלה אם אכלתי מספיק כי האוכל ממש טעים.
לא ממש ידעתי מה להגיד.. אבל נתתי לה נשיקה ללא מילים.
כשהתיישבנו הרגשתי צורך להגיד לה תודה באמת: "זאת התשובה הכי יפה שיכלתי לקבל, ואת באמת מקסימה.. שתדעי".
היא חיבקה אותי ואמרה: "העיקר חשוב לי שתהיה מאושר, זה הכל".
הרגשתי כאילו לקחו אותי מאיזה סרט.. אבל הייתי בעננים. עדיין הרגשתי נבוך, הרגשתי מוזר, הרגשתי החמצה.. אבל אני בסך הכל רוצה שלהורים שלי יהיה טוב. אני מסתכל על הרבה משפחות אחרות.. של חברים שלי, על משפחות שאני רואה ברחוב, בקניונים או בים.. ואני מוקיר תודה שהגורל עשה שאני אהיה לחלק ממנה.
הכתם שיש לי על היד לא יורד, אבל את תפקידו הוא עשה כי בעזרתו הצלחתי לשכנע את המפקד שלי שייתן לי יום חופש על חשבון הבית :) מעניין איך תהיה החינה שלי, או החתונה, אם בכלל אני אלך בכיוון הזה.
מה שבטוח- קודם כל אני צריך למצוא חתן, ונראה לי שזה יקרה עוד הרבה מאוד זמן..
עפיפון
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
