על קו האופק

נשמתי עמוק.

מנסה להתרגל לאט למעמד ולסיטואציה שמתרחשת באותו רגע ממש.

התחלתי לדבר, להוציא מהלב ומהראש את המוני המחשבות שהתרוצצו לי בראש. כל כך הרבה אימונים, כל כך הרבה חישבתי את הרגע הזה.

והתחלתי. הסתכלתי על הפרצופים שלהם: חלקם מופתעים, חלקם פעורי פה. חלקם עשו תנועת ביטול עם הידיים והתיישבו בחוסר נוחות. אחרים פשוט הקשיבו.

סיפרתי על המרתף, ועל הילדים ועליי.

סיפרתי על הברנוער. על זה שהיינו משחקים טאקי בכל יום שבת ואוכלים את הטוסטים הטעימים ב-6 שקלים, שעליהם היה גם את דגל ישראל ואת דגל הגאווה בקטן. חזרתי לתקופה ההיא בהבזק של שניות.

ראיתי בעיני את הרמקולים שתמיד השמיעו כל מיני סינגלים מהרדיו כי זו הייתה השעה הקבועה. ראיתי איך קרעתי את כולם בהוקי אוויר וממש נכנסתי לזה, ראיתי איך עישנו את הסגרייה שאחרי האוכל בחצר ומתפוצצים מצחוק אחרי שהשכנים כל הזמן העירו לנו שנשתוק כבר.

זכרתי את הבר שכל מה שהיה בו זה משקאות כמו קולה או תפוזים.

זכרונות ילדות נעימים.

והתחלתי לספר על האיש עם הברדס השחור שירה לכל עבר. ועל הסיפורים המחרידים.

על זה שלא הייתה דרך לברוח, שהיית חייב להשאיר את החברים שלך מאחור ולעלות במדרגות ולקוות שלא ייכנס לך כדור בגב.

על הרצפה מלאת הדם, ועל המטרה והדרך הנוראה שביצעו אותה לפועל.

"ילדים, חבר'ה". אמרתי.

"כל מה שהם עשו זה להכיר עוד הומואים או לסביות כמוהם ולהרגיש שהם לא לבד בעולם, ובסופו של דבר נרצחו רק מפני שהכירו אחד את השני".

פרצופים מופתעים. עדיין.. חלק הבינו את המסר.

החלטתי לחדד אותו.

"מה שמזעזע ברצח הזה הוא שהוא לא על רקע לאומני. לא מדובר בו בסכסוך הערבי-ישראלי, לא על כסף, לא בין משפחות פשע או בין שכנים, לא בין ילדים.. פשוט על רקע הנטייה המינית".  הזכרתי את האירוניה המוזרה שאף אחד לא הורג מישהו כי הוא סטרייט. ופה הפרצופים התחילו להבין.

"וואי וואי כבר אין דרך חזרה". חשבתי לעצמי.

"תגיד לי.." אחד החיילים אזר מספיק אומץ כדי לשאול. "אתה נראה מאוד נסער.. כאילו אתה היית שם ומכיר אותם".

כוסעמק ידעתי שזה יגיע... "הכרתי את חלקם.. ומעבר לזה זה ענייני הפרטי".

הסתכלתי בעיניים לאנשים שהסתלבטו עליי מהרגע שהגיעו ליחידה ואמרתי, "אתם יודעים.. לא מזמן היה את צום ט' באב. הרבה אנשים צמים בגלל הסיבה שבגללה נחרב הבית".

נשמתי עמוק והצבעתי על השרטוט של המרתף שאי אפשר היה לברוח ממנו.

"חבר'ה, זאת שנאת חינם".

דממה. אחרי כמה שניות עוד אחד מאותם חיילים נוהם וזורק לעברי: "אבל אתה יודע שיש איסור בתורה לגבי זה".

"נכון. אבל גם אתה לא יכול לקיים את כל המצוות".

החיוך שלו התפוגג בשנייה.

סיימתי לדבר. המחשבות עדיין התרוצצו לי בראש כשם שהן מתרוצצות לי עכשיו..

סרטון של איזה מור"ק התנגן ברקע. כבר לא היה איכפת לי מה הולך שם בכלל.

אבל שמעתי כל מיני לחשושים, ומה שבטוח אף אחד לא התרכז בסרטון שהיה ברקע. חצי מהאנשים חשבו לעצמם ושקעו במחשבות- חצי מהם בכלל נעצו בי מבטים.

נשמתי עמוק. "עשיתי את זה.." אמרתי לעצמי.

כתבתי על המחברת שלי שלוש מילים שנצרבו לי בתודעה: הקלה. פחד. ניצחון.

הקלה ,כי רציתי לתת את הכבוד ובעיקר ללכת עם זה עד הסוף. כי החלטתי שכך צריך.

פחד, כי לא ידעתי מה יהיה מעתה והלאה. ברגע שתפתח דלת המועדון וכולם ילכו בחזרה לעיסוקיהם אלוהים יודע מה יכול לקרות. אל תשכחו שאני עוד ישן שם.

וניצחון, כי התגברתי על הפחד הנורא הזה, החרדה שמשתקת את העצמות וחוסמת את הלב.

אבל מאז אותו יום, אנשים מבינים.

ובעיקר- אותם "חבר'ה" מאז לא מעיזים לבוא אליי ביציאות לא במקום. ואפילו אחד מהם הביא לי את המיקרו שלו שיהיה לי בחדר..

זה דיי נחמד.

עפיפון