על קו האופק

וואי, כבד לי על הלב.

זאת תקופה שלחלק גדול מהחברים הכי טובים שלי יש בעיות בבית, במשפחה, בצבא ובזוגיות.

בת דודה שלי, שהיא באותו גיל כשלי ואנחנו חברים ממש טובים אוכלת את עצמה על הפרידה מהחבר שלה שבמקביל המצב שלה בבית ממש ממש רע. חבר אחר מרגיש רע על הפרידה מבן הזוג שלו לאחר קשר ארוך, עם חבר אחר המצב בבית על הפנים כי הוא סיפר לאבא שלו ואבא שלו לא מפסיק לקלל אותו ולהוציא לו את הנשמה והפסיק לתת לו כסף ליציאות, וחבר נוסף סובל בשירות הצבאי שלו, נמצא בקשר עם מישהו מתוסבך לאללה וכולו בסרטים.

אני מקשיב לכולם, ומנסה לעזור כמה שניתן, פותח את הלב ואת הנפש ומייעץ לפי מה שאני רואה לנכון. אז איתו אני יוצא למסיבה ומשקה אותו ביין כדי שיוציא קצת את הפולניות שלו (בלי להעליב אף קורא כאן חח) ויהנה כמו שצריך, לזה אני מביא כסף ומשלם עליו במסיבות, לזה אני מתקשר הרבה במהלך השבוע (עד שחשבון הטלפון שלי אומר לי שהוא כבר הגיע לרמת ה"עפיפון..." מאבא) ופשוט מנסה להקשיב.

ובזמן האחרון הכל בא בבום, המון רגעים לא נעימים שאני יושב ולא יודע מה עוד אפשר לעשות בשביל לגרום לזה ולזה ולה ולו להרגיש יותר טוב.

ובזמן הריצה אתמול בערב נכנס לי משהו לעין וירדו לי קצת דמעות. טוב סתם האמת שחשבתי על ההורים שלי והתמלאתי בהכרת תודה עצומה.

הבית שלי כל כך חם ואוהב, שבחלק מהמקרים אני מרגיש לא נעים שאני בתקופה טובה מאוד, עם כלום בעיות בבית, עם ההורים, עם עצמי, עם הצבא, שהולך לי טוב עם המטרות שאני מציב לעצמי כמו הריצות שאני עושה והגיטרה שאני מחובר אליה, כל כך טוב שאני מרגיש שאני מת לתת קצת מזה לאנשים אחרים שחסר להם המון דברים שלי יש בשפע.

חזרתי לארוחת שישי כולי מזיע, התיישבתי על הכיסא ועשיתי מתיחות.

"סליחה שהתעכבתי", וחייכתי. ישבנו אחותי וחבר שלה, אחי וחברה שלו, סבתא וההורים. אבא שלי התחיל להיכנס חזק למטבח והוא עוזר לאמא שלי להכין דברים טעימים ממש. אני מת על הארוחות האלה.

"יש משהו שאני חייב לשתף אתכם. תראו, בטח שמתם לב בזמן האחרון שהרבה חברים שלי ממש 'מתנחלים בבית'.." וחייכתי שוב.

"מתנחלים זה לא מילה.." אחי כמובן היה חייב לזרוק איזו הערה עוקצנית אבל על גבול המצחיקה וכולם חייכו והקשיבו.

"הבית שלנו, מעבר למקום בילוי בעבור כולם, גם משמש מקום מפלט להרבה מהחברים שלי. ורציתי להודות לשניכם" הסתכלתי על שני ההורים והחזקתי לאמא את היד.

"אני מאוד מעריך את מה שאתם עושים, שאתם מאוד מברכים את זה וכמעט אף פעם לא צועקים עליי אם אני עושה רעש עד 3 בבוקר לשכנים, תמיד גורמים להם להרגיש רצויים ותורמים לאווירה הבייתית המקסימה שיש לנו כאן, כי להם אין את זה. זו משפחתיות שאני מת עליה ומתכוון ליישם את זה בכל תחום המשפחיות בחיים שלי. תודה". הרמנו כוסית לכבוד זה.

אבא שלי שבקושי מדבר על רגשות כמו כל גבר טיפוסי בן 50 חייך לעברי חיוך רחב ואמר: "אנחנו משתדלים לעשות כמיטב יכולתינו.. אנחנו מבינים שאין לחלק מהאנשים את המשפחיות לה הם זקוקים ואני שמח שהם מקבלים את זה כאן. הם בני בית כבר תקופה ארוכה ואפילו כמו הילדים שלנו בעצמם". אמא חיזקה את דבריו בהסכמה.

וזה באמת כך. בהרבה פעמים אני מקבל טלפון שאומר "עפיפון, אתה בבית? טוב, אני קופץ אליך". זה בהרבה מקרים אחרי שקורה להם משהו לא כל כך טוב, ואני שמח שאני יכול לספק להם מקום מפלט מבעיות שיש להם ולתת להם אווירה חמה, אוזן קשבת, ובעיקר את האוכל של אמא שלי שלפעמים הדבר הראשון שהם עושים זה לשאול אותי מה יש לאכול, השמנים האלה :).

אני מקווה שהמצב ישתפר בעבור כולם.

עפיפון