על קו האופק

אני משום מה רוצה לזכור את ההרגשה הזו בדיוק.

הימים האלה.. שמתחילים רגיל ומסתיימים בצורה הכי לא שגרתית שיש. ימים שאתה מספיק לפגוש אנשים, להכיר אנשים, ליהנות במקומות חדשים.

מהימים האלה שדבוק לי חיוך חולמני על הפרצוף.

אהבתי שנזרקנו על החוף עם הנרגילה והכרנו אנשים חדשים, והיה פשוט כיף. חזרתי הבייתה ובמשך שעה וחצי שברתי את הראש וניסיתי לספר את שיער הכבש של חבר שלי שפשוט לא רצה לרדת לו מהראש. שישבתי עם חברים טובים שהכרתי לפני המון זמן ועדיין שומר איתם על קשר כי זה חשוב לנו.

אני אוהב את האיחודים האלה, ובעיקר אוהב שאני מצליח להוביל אותם אל הרגעים שאני רוצה. שמסביב לשולחן בבר רוק שאני אוהב יושבים ארבעה הומואים מתקופות שונות בחיים שלי, יושבים על בירה וצוחקים ביחד עם החברים הסטרייטים שלי- זה מבחינתי רגעים שאני מתמוגג מהם.

לא יודע מה איתכם, אבל השיא של הערב הזה היה שראיתי את האקס המיתולוגי שלי בבית הקפה עם החברים. אמרו לי שהוא דפק בי מבטים וזה היה נורא משעשע .

אהבתי שהלכנו למקום עם מוזיקה טובה, ואני יכלתי לקבל את הבריחה המתוקה הזו למקום שהרגליים שלי קיבלו את ההזדמנות לזוז מעצמן. שפגשתי חבר ותיק, מהאנשים האלה שלא משנה מה אתה כל כך שמח לראות אותם אחרי המון המון זמן שלא התראיתם.

אהבתי שחבר שלי התחבר איתו ועם החבר שלי, ושאחרי זה פשוט ישבנו לאכול (אני נמנעתי, בעיקר כי חשבתי על הריצות שאני אצטרך להשלים על כל ביס ב-3 בבוקר). שהייתה הרגשה טובה באוויר, ושקיבלתי גם טרמפ הבייתה מאותו חבר שהכרתי :).

ועדיין אותו חיוך דבילי מרוח לי על הפרצוף עוד מהבוקר, כי זה מהלילות האלה שאני חוזר הבייתה ומרגיש חי מאי פעם.

אני כבר מרגיש את זה בבטן, בתוכי ובכל כולי.

הלב שלי דופק חזק.

אני מוכן לזה. אני רוצה את זה.

הטיימינג הזה מגיע.

אני כבר לא רק מאמין.

אני יודע.

עפיפון