על קו האופק

השתתפתי בתחרות כתיבה.

זה קצת מוזר. לכתוב לשם מטרה. לכתוב ולשכתב כל מילה שנייה או שלישית שאתה כותב. לשים לב לכמות המילים שיוצאות לך מהראש.

לא התחברתי לתהליך, אבל מאוד התחברתי לתוצאה.

הקו המפריד מציין את ההמשך לסיפור הקיים, שהוא גם קצת חלק מהסיפור שלי.

קריאה נעימה.

בשביל מה אתה כותב?

"בשביל מה אתה כותב? שאל ג'ו. ישבנו לצד דלפק עץ שצפה מבית הקפה אל הרחוב. מלצרית החליפה מאפרות, חטפה מפית והציצה לכוס הקפה לראות אם התרוקנה. שנים רבות היינו חברים ושנינו כתבנו. ג'ו העדיף תמיד להיות עורך וכתב בעווית, רק כשנדרש. חשבתי שהוא נהנה מזה בסתר.

היה בו משהו קפוץ. ביישן. עם אימת קהל. לכן העדיף להסתתר מאחורי שולחן העורך. טיפל בטקסטים של אחרים. סוג של מציץ.

אני אהבתי לכתוב. נהניתי. הכתיבה מילאה אותי שמחה, אושר. היא הייתה מאהבת טובה. מספקת. משמחת בזמנים קשים. תמיד שם. הוא נתקע מול מסך. אני רצתי.

"בשביל לספר", אמרתי. "לספר אתה יכול לעצמך", אמר ג'ו. "בשביל מה לפרסם?" זאת הייתה השאלה שלו. הוא היה תקוע עם כתב יד אוטוביוגרפי שפעל נגד כל מנגנוני ההגנה שלו. כמו חרך בחומה.

"כי לספר זה לזולת", אמרתי לו. "לספר צריך קהל, עוד אדם. לספר לעצמי לא מעניין אותי". "לספר בשביל שיקראו", אמרתי לו. "לספר זה לעולם".

ג'ו היסס. כאילו עמד לקפוץ מקומה גבוהה. להגיד משהו שיצטער עליו..

קטעתי אותו לפני שהספיק לומר. הבעתו נותרה כעוסה אך מתבוננת. "זה בדיוק ההבדל בינינו" אמרתי לו. "אתה עסוק בשכתוב חיי הלקוח שלך באוטוביוגרפיה שלו כך שיהיו מלאים ככל האפשר". ג'ו שוב היסס. עדיין היה קפוץ. התכונן להסתער. הוא הקשיב.

"בעוד שאני כותב כי אני תוהה האם אלמד משהו מניסיונם של אחרים". תמיד עניין אותי לכתוב על דברים שקרו לי. עצם החיבור בין היד והנפש תמיד סיקרן אותי. תמיד תהיתי מה יגידו אחרים על מעשיי. האם אני פועל לא נכון ומה זה נכון בעצם.

"זה בעצם אותו הדבר", אמר. "שנינו לא כותבים על חוויות?" הוא הפנה אליי שאלה נוספת. השיחות בינינו תמיד היו תחת ויכוחים כאלה. יש פעמים שזה מתיש. יש פעמים שזו המשמעות לחברות בינינו.

אולי הוא לא מבין. תמיד אהב לכתוב מבעד לסדקי חומת השתיקה של עצמו. הוא היה המבריק מבנינו. אני הייתי ההרפתקן.

"אתה כותב על חוויות של אחרים. אין בזה שום רגש", אמרתי לו. "אני כותב כי זה עושה לי פרפרים בבטן. מקפיץ לי את הלב והאנדרנלין בגוף". "זה משהו שאי אפשר לקבל מכתיבה על אחרים". "הכתיבה משחררת את הנפש וגורמת לי להבין על עצמי דברים שלא עוברים לי בראש בזמן אמת. וגם השיתוף נחמד". סיכמתי. המלצרית שוב בדקה האם כוס הקפה התרוקנה והביטה אל הרחוב. ההמון לבש חולצות קצרות כשנוספות מקופלות מבעד למותניהם. שמיים אפורים עם רוח חמימה. יום סתיו טיפוסי.

"אולי יש משהו בדבריך", אמר. היה נדיר שהוא הסכים עם מה שאמרתי מבלי להתווכח. "יש באמת משהו משחרר בכתיבה שמפענח את הנפש". הוא בהה בתקרה המתקלפת. כנראה לא אהב להודות שלפעמים דווקא כן הקשיב לאחרים. "אבל אני חושש להרגיש חשוף. ערום מבעד לקליפת הגוף שלי. לפעמים זה גורם לי לפקפק בהחלטותיי בחיים ולתהות האם אני פועל נכון", אמר לי.

"וזה כל היופי", אמרתי וחייכתי חיוך רחב. "בכתיבה אמיתית אתה חייב להציג את עצמך לעיני הבריות ולהיות נטול מסכות". "זה סיכון שאתה חייב לקחת אם ברצונך לחקור את הנפש", אמרתי.

"תמיד היה בי מן הפחד בלחשוף את תחושותיי לזולת", הודה בפניי. "העדפתי לכתוב למגירה ולהשאיר את מחשוביי עמי, אך לפעמים יש בזה מן התועלת". ג'ו תמיד היה אדם מחושב. יתרונות מול חסרונות. ניצחון מול הפסד. תועלת לעומת בזבוז.

"אני בטוח שכתיבה יכולה להוות גם לך פורקן נפשי. מאהבת טובה. משמחת בזמנים קשים", שיתפתי אותו במחשבותיי. "התועלת הגדולה ביותר תהיה אם תנסה", אמרתי לו.

ג'ו חייך אליי. העיניים שלו ברקו מבעד לקמטים שעל פניו. "באמת עייפתי להיות מאחורי שולחן העורך", התלוצץ. הוא סיים את כוס הקפה שלו בלגימה אחת אחרונה. הוא הביט אל השמיים וחייך פעם נוספת. נראה כי רק הוא הבין את אשר חשב. "כנראה שאצא למסע משלי. וגם השיתוף נחמד".

עפיפון