על קו האופק

אני שוכב על מיטת הברזל עם המחשב שמחמם לי את הברכיים. העיניים שלי מתכווצות ואני משפשף לי את המצח ברכות. עוברת בי צמרמורת של קור שלא בטוח שהיא בגלל האוויר הקפוא שמגיח מהחלון למעלה. אני מרגיש מוזר.

הוא גורם לי להרגיש מוזר. לשקול כל מילה שאני אומר. למה? אני ממש לא כזה. תמיד זורק את מה שעובר לי בראש ומה איכפת לי בכלל?

אני לא יודע למה אני מרגיש מחובר אליו כל כך.. אם זה אולי בגלל שאני מבין את מה שעובר עליו, אולי כי הוא מיוחד בשבילי ואני מרגיש ששווה להילחם על ההרגשה הטובה שלו (למרות שיוצא שאני דיי חופר). אולי זה בגלל שהוא אולי הראשון שהתחברתי אליו מכאן והראשון שהתחבר אליי בחזרה. אולי זה קצת מהכל.

אני נזכר בשיחה האחרונה שלנו ובכלל בכל השיחות שלנו לאחרונה. נראה כאילו עברנו למימד אחר. הוא גם מקבל פה אזכורים תכופים לאחרונה, גם אם זה בין השורות.. כנראה שזה בגלל שהוא בכל זאת חלק מסוים מהחיים שלי ומהמחשבות שעוברות לי בראש.

אין לי מושג איך זה אמור להיות כי ההיכרות הזו כל כך מוזרה. לא נראה לי שתהיה לנו את ההזדמנות בכל מקרה. יש רגעים שהוא מחזיר אותי לקרקע וגורם לי להסתכל מסביב ולתהות איך ולמה, ויש רגעים שאני שומע בקול שלו כמה נמאס, וכמה נשבר וכמה כואב למרות שהוא לא אומר עד כמה. אני כואב איתו ולפעמים בוכה מאיך שהוא מתאר את הדברים. כל כך קשה אך עם זאת כל כך פגיע. היו פעמים שהזכיר לי את עפיפון המאוהב. העפיפון של פעם..

היינו במוזס בשעה 3:00 בבוקר ביום שבת. כולך נמצא בשוונג של למצות את הסופ'ש עד תום ובדיוק סיימתם לקרוע איזה דאנס בר שאתם ממש אוהבים. פתאום כולם רוצים לדפוק 300 גרם של בשר עסיסי וטעים, ותוך חמש דקות זה כבר על הצלחת. נשמתי את הריח ולקחתי נשימה עמוקה והרגשתי איך המחשבות מתרוצצות לי בראש. לשבריר של שנייה כמעט נכנעתי לתשוקה ולתאוות הריח אבל בסופו של דבר התגברתי על זה.

אני חושב שזה היה הרגע המכונן שבו התחלתי להרים את עצמי מחוסר האונים שהייתי שרוי בו.

הפסקתי לוותר לעצמי. התוצאות הגיעו.

התחלתי להרגיש בנוח יותר במחיצת אנשים, ופתאום השתחררתי יותר. במסיבות, בהכרויות, בתעוזה שבאה איתם.

אבל אני בתקופה מאוד מאוד מוזרה.

הכרתי שני בחורים מקסימים.

ג'ק התחיל איתי במסיבה לפני כמה ימים. היה איתו ממש כיף, לא הפסקנו להתנשק והרגשתי שהיה חיבור שהרגיש לי מיוחד.

הלכתי בעקבות מה שהרגשתי ולא פחדתי, והמשכנו אליו לדירה. שקמתי בבוקר חיפשתי את הנשיקה והחיבוק, אבל כנראה שהוא חיפש דבר אחר..

אני בכל זאת מנסה.

מייק קצת שונה ממנו. כבר סיפרתי עליו כאן, והוא הראשון שנפגשתי איתו יותר מפעם (אני נמנע מהמילה 'דייט') אחת בשלוש השנים שאני לבד. היה איתו נהדר, והרגשתי איתו כל כך בנוח וזה משהו היה חסר לי מאוד. ישבנו עם הנרגילה בבית שלו, ליטפתי לו את הבטן וראינו ביחד מאסטר שף. התגעגעתי לזה.

אבל אני פשוט נוראי. בכל פעם שאני מרגיש שהוא מתקרב יותר מדיי, אני פשוט מתרחק.

אני מרגיש שאין בי כלום. אני כל כך רוצה לתת ולהעניק אבל ברגע שהוא מתחיל לחשוף את הקליפות ולהכיר את עפיפון אני מוצא בו פגם ועוד פגם. אני מוצא אותם בכולם ולא מצליח להתגבר על זה.

אני מחפש את האהבה הטהורה שהייתה לי.. אהבת נעורים. אהבה פשוטה. אהבה של ילדים.

אני חושש שלא יהיה לי אותה יותר ואני מסתכל על המחשב בפרצוף חלול ומסרב להאמין.

עפיפון