| 7/2008
אולי זה רק אני.
משום מה בלילה יש לי את החשק שבלכתוב. כנראה זה נובע מהעובדה שסדר היום שלי כאילו נמצא בהשהייה ואני יכול לרוקן את ראשי מאלפי המחשבות שעוברות בו במהלך היום. יש בזה משהו מרגיע, בלכתוב. משהו מרגיע, אך עם זאת קצת פולשני. כשאני כותב, אני נכנס לעמקי הלב והראש שלי, שעה שאני מנסה לחבר בינהם בחוט דק במאמץ להביע בכתיבה בצורה האותנטית ביותר את מה שאני חושב ומרגיש באותו הרגע. לכל דבר יש את המילה ואת המקום שלו במשפט.
כשאני כותב, אני נכנס אל תוך עצמי, וחושש להביע דברים שאני חושש שיראו אותם.
כשאני כותב, אני נכנס אל תוך נבכי ליבי, שמורגש בבירור שכבר מזמן התאחה מהחתכים בזכות כל הפלסטרים שהדבקתי.
כשאני כותב, אני מרגיש שהוקל לי. אולי זה הנחמה שבשיתוף עם אחרים, אולי זו ההקלה שבהוצאת המחשבה אל העולם הוירטואלי.
אולי זה רק אני.
במקביל לעובדה שהגעתי למסקנה שאולי המקום שאני מרבה לצאת אליו הוא בבירור לא המקום בעל הסיכויים להכיר אנשים, החלטתי להירשם אל אתר הכירויות של אנשים כמוני. נרשמתי לשם לפני כמה שנים ולאחר מכן הכרתי זמן קצר מישהו שעתיד היה להיות האהבה האמיתית הראשונה ועם זאת ההרסנית ביותר. כיום שנה וחצי לאחר שנפרדנו, נזכרתי ב"אתר ההוא" בתקווה שאולי אכיר פעם נוספת מישהו שימלא בעבורי את אותו חלל. אני מניח שרובכם יודעים על איזה אתר מדובר, לכן לא אפרט.
נכנסתי לשם, צירפתי תמונה חמודה שלי שאני מאוד אוהב, ואפילו כתבתי בכמה משפטים מי אני ואת מה אני מחפש. בכל אותם המשפטים השתדלתי מאוד לא לצאת מישהו אחר ממה שאני לא, לכן מצאתי את עצמי כותב ומנסח שוב ושוב את מה שעתיד להיות בקופסא וירטואלית תחת הכינוי "היה מי שאתה". הרי גם הכינוי אמור לסמל את האדם שאתה, חשבתי לעצמי.
האתר ההוא גרם, ועדיין גורם לי לחשוב כל כך הרבה על החברה אשר בחרתי להשתייך אליה. נדמה כי הרוב המוחלט של החברים באתר מתרכז בשאלה עם מי יבלה את הלילה הבא שלו ובאיזו תנוחה הוא יהיה, והוא יהיה. ראיתי משפטים, כינויים, ותיאורים שלא הרגשתי עם עצמי בנוח שעה שקראתי אותם. חלקם גרמו לי לחשוב פעמיים, חלקם גרמו לי לברוח מחלון הדפדפן. חלקם אפילו גרמו לי נעימות מסוימת ברגע שדמיינתי את עצמי בכיכובם. לא אתבייש לציין זאת.
כל אותם תמונות, משפטים, ותיאורים חלקם שטחיים חלקם לא המתרכזים בשאלת המקום והתנוחה, מאוד גרמו לי לתהות בשאלה האם זו הדרך הנכונה בעבורי למצוא זוגיות בין כל אלפי האנשים הללו המחפשים את הניגוד המוחלט למה שאני מחפש.
יצא לי לדבר עם אחד מאותם אנשים, שגדול ממני בכמה שנים. הוא אמר לי שעפ'י ראייתו, אהבה היא כמו סם חולף, היא תוצאה של הורמונים שעתידם להסתיים בשלב זה או מאוחר יותר. הוא עושה את מה שטוב לו, והוא לא רואה את עצמו עם גבר במערכת יחסים ארוכת טווח. הוא מסופק מעצם הסקס עצמו, לא מהדברים המתלווים אליו.
אני תוהה אם זו העובדה שהייתה לי מערכת יחסים ארוכת טווח שגרמה לי לראות את הדברים בצורה שאני רואה אותם. בעבורי, ההנאה מסקס היא כמעט בלתי אפשרית אלא אם כן מובעים בו רגשות כלשהם. תקופה ארוכה כל שהכרתי היה סקס מאהבה, לא העזתי להסתכל למקומות אחרים כי הייתי מאושר עם מה שהיה לי. לא הכרתי דבר, ולא רציתי להכיר.
אני גיליתי את זה אחרי כמה פעמים ששכבתי עם גברים שמאוד נמשכתי אליהם. האקט עצמו היה נחמד, מרגיע ומספק כאחד. לאחר שחזרתי הבייתה, רציתי למחוק את אותו לילה מהזיכרון. אני זוכר שבדיוק אחרי ששנינו הלכנו לישון, מצאתי את עצמי כותב הודעה אל בן הזוג הקודם שלי בשאלה לשלומו ולו מעצם העובדה שלא יכלתי לסבול את הריקנות הריגשית שחוויתי. באופן אירוני הרגשתי מלא בחלל ריק.
ובכל זאת, לאחר כמה שבועות של שוטטות באתר הסכמתי להיפגש עם שני אנשים, כמובן בימים נפרדים. עם אחד מהם הרגשתי מאוד לא בנוח, שהרי הוא מדבר, מתעניין, וחושב בצורה שונה לגמריי מהדרך בה אני מסתכל על העולם. מההיכרות שלי איתו היה ברור לי שלא אוכל להחזיק מערכת יחסים עם אדם בעל אשיות כמוהו. בלהט הדברים שנינו הגענו אל המיטה החמה, אך במקום לישון מחובקים כפי שרציתי, מצאתי את עצמי מככב באותן תסריטי תנוחות שקראתי בכל מיני כרטיסים של חברי האתר ההוא.
הרגשתי חרטה עצומה על כך שנתתי ליצרים שלי להגיע אל אותו מצב, אך מיד התעשתתי וסיימתי את האינטרקציה שהייתה לנו בטענה שזה לחלוטין לא הבחור שאני מחפש.
כשנפגשתי עם הבחור השני, היה ברור לי מהרגע הראשון שאני פיזית לא יכול להימשך אליו ולכן אין באפשרותי להתקדם הלאה. הוא אמנם לא איש שיחה אידיאלי, אבל הוא בהחלט אדם טוב. בחוכמתי נפגשתי איתו בבר הקבוע שלי, היכן שאני מרגיש הכי בנוח, לכן מאותו הרגע בניתי את ההיכרות איתו "כידידים", בדיוק כה רב כך שהוא ידע בדיוק היכן הוא עומד. שנינו נהנינו, ולאחר מכן נפגשנו עוד כמה פעמים כשלשנינו ברור שהכל אפלטוני לחלוטין.
ועדיין לא הסכמתי לוותר. המשכתי לשוטט באתר ההוא, לפעמים הייתי נכנס אליו כמעט כל שעה שיצא לי להיות בבית. התמכרתי אל הצפייה שבדבר. דפדפתי בעמודים השונים בעודי מצפה אל הודעה מבחור כלשהו שיהיה בדיוק מה שאני מחפש, ואני אהיה מי שהוא. כשזה כמעט קרה, התאכזבתי לגלות שהוא לא מאמין באהבה. שנה וחצי לאחר שיצאתי ממערכת היחסים האחרונה ועדיין לא החזקתי זוגיות כמו שחוויתי. הוא התגבר מהר מאוד, ואפילו הכיר מישהו שאני בטוח שהוא לטעמו כי הם ביחד כבר המון זמן. לי לקח קצת יותר משנה לאחר המון קשיים, אך גם אני התגברתי ואפילו התחלתי לצאת עם אחרים מבלי להחליף בדמיוני בין מי שהייתי איתו באותו הרגע ובין החבר הקודם שלי.
בין כה וכה, עדיין לא מצאתי את אשר אני מחפש.
אולי זה לא המקום בו אני אמצא מישהו אותו אוכל לאהוב. מפחיד אותי להיות כמו אותם אנשים המתרכזים בפורקן חסר משמעות ושוכחים את מה שאני לא מסוגל לשכוח. אולי אני מפחד להיקשר אל מישהו חדש, ובגלל זה המגע איתם נראה כל כך רחוק ממני.
עד שזה יבוא, אני אמשיך למלא את סדר היום שלי בעבודה וחברים טובים, הרי וודאי שאני מאמין שזה יגיע. אין לי צל של ספק בכך. אני לא יודע מתי ואיך, אבל זה יגיע ברגע המתאים ושאהיה מוכן לכך. אולי הלב שלי צריך עוד קצת זמן על מנת להתאחות מחדש.
עד אז, אמשיך לחיות את חיי ואקווה שגם במדבר הצחיח ביותר יש מים לרוויה.
אני מקווה שאני לא היחיד שצועד שם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
