| 7/2008
התבגרות לצד התגברות
יצאתי מבעד לדלת הבית בדרכי לעבודה שעה שאני מסתיר את עיניי מן קרני השמש
של הבוקר. נדמה כי קרניה מנסות בכוונה לחדור מבעד לחריצי הזכוכית על מנת
להעיר אותי, בכוח. היה זה עוד יום עמוס בתוכניות שהצבתי לעצמי על מנת לא
להישאר חס וחלילה בלי דבר לעשות. עבדתי עד אחר הצהריים, קצת יותר מהזמן
הדרוש. נהניתי לעשות את מה שעשיתי, לכן לא היה איכפת לי להישאר. חזרתי
הביתה, מוריד את הבגדים שלי ומחליף לחולצה לבנה.
כשהגעתי לבית הספר, בעודי רואה את מאות האנשים המגיעים בזה אחר זה כשאני
כבר עם הכובע המשופע והעניבה הכחולה, לא יכולתי שלא להרגיש כמן אורח סתמי
באירוע מסיבת הסיום של השכבה בתיכון במה שנראה כמעין אירוע סגידה למנהלת
השכבה לצד הופעה מרשימה ורבת משתתפים אך עם זאת מייגעת במיוחד. ההרגשה
הכללית הייתה שזו עוד מטלה מבין רשימת מחויבויות ואירועים לאותו השבוע.
מאוד סכמטי, כמעט חסר כל חשיבות בעיניי.
צעדתי במורד השביל לכיוון הבית לצד כמה מחברות הילדות שלי שעה שאני מעלה
בזיכרוני את אותם רגעים בהם הרהרתי לעצמי ביום האחרון של בית הספר של
הילדות. הייתי כל כך טרוד ושקוע במה שעומד להתרחש בארבע שנות התיכון
הקרובות. לאחר חזרתי למציאות מאותן שניות של חלומות בהקיץ, פתאום הבחנתי
בהרגשה דומה. נזכרתי בלפני אותן דקות אחדות בהן מנהלת השכבה סיכמה את ארבע
השנים האלה בנאום מרגש אך עם זאת מלא מחמאות מנופחות. נזכרתי באותן מילים
של פרידה תוך שאני מבחין במחנק בגרון שהתאמצתי להסתיר מיד. פתאום המשמעות
האמיתית של אותו ערב סיום הכתה בי בעצמה חזקה עוד יותר מקרניה של השמש
המסנוורת של אותו הבוקר.
מספר ימים לאחר מכן בעודי בודק את המייל בצפייה, הוחמאתי מכך שצוות ג'נענע התרשם מסגנון
הכתיבה שלי וברצונם שאכתוב כתבה לדוגמא שתדבר על הצבא העתיד לבוא. באופן
אירוני, אותה בקשה המבקשת להתרכז בנושא שלא העזתי להתמודד עמו עד לכתיבת
שורות אלו באה במקביל לאותו ערב שסיכם ארבע שנות תיכון.
לעולם לא חשבתי שלא אתגייס. הסיפורים וגאוותי בדודי ז'ל שנפל במלחמת יום
הכיפורים, לא מעלים בפניי את האפשרות לחשוב אחרת. תמונת מבטו הנחוש ערב
יציאתו לתעלת סואץ עולה בזיכרוני בכל אותן דקות כאשר עמדתי ליד קברו,
באותן דקות ארוכות של הצפירה בטקס חללי יום הזיכרון השנתי. מורשתו, לצד
הידיעה שאין לי ארץ אחרת נותנות בי ברגעים אלו כמעט את אותו מבט כשלו
בתמונה.
במקביל, חוסר הידיעה בכל הנוגע למקומי, תפקידי והאנשים עימם אשרת בזמן
שירותי הצבאי מטרידה אותי מאוד ובמיוחד לאור סיפורים נוראים על הומואים
אשר בשל נטייתם המינית מצאו את עצמם במצבים נפשיים אותם לא הייתי מייחל לאיש.
אני לא מצדד בכך שמספר לא מבוטל מההומואים המיועדים להתגייס משתמשים
בנטייתם המינית לצאת משירותם הצבאי, אך עם זאת אני נזהר שלא לשפוט איש.
אני בהחלט מקבל את העובדה שישנם אנשים אשר לא בנויים למסגרת כמו הצבא בשל
הדברים שחוו בשל הנטייה המינית שלהם, הרי גם אנשים שדבר זה לא רלוונטי
בעבורם יכולים להיות בבעיה דומה עקב אירועים אחרים שעברו במהלך חייהם.
מאידך, אני לחלוטין לא מסכים עם השימוש בנטייה המינית באופן שרירותי על
מנת לצאת מהצבא.
אני מאמין שלא משנה מה, אנחנו לא יכולים לברוח מהמציאות הסובבת את מדינת
ישראל. אני מאמין כי אזרח מן המניין הרואה עצמו כחלק ממדינת כלל אזרחיה
צריך להכיר בעובדה הקיימת שיש להגן על מקום מושבנו במציאות השנויה במחלוקת
בה אנו חיים כיום, לכן אם אינך רואה את עצמך כלוחם עליך לכל הפחות לתת
מעצמך בתפקיד עורפי יותר.
אני יישמתי את הגישה הזו בכך שבאותו צו ראשון שהתברר כיום ארוך ומייגע
בלשכת הגיוס, הצהרתי בראיון האישי שאני הומו. היא מיד שאלה אותי האם אני
חושב שלא להתגייס, השבתי לה בשלילה כשהבהרתי עד כמה חשוב לי לשרת בצבא אך
בתפקיד עורפי שהרי בתור אדם המכיר בחולשותיו אהיה יעיל הרבה פחות למנגנוני
הביטחון בתור לוחם. כשבאתי בגישה זו, כל הראיון קיבל תפנית אימהית יותר.
היא דיברה איתי כמעט שעתיים כשאנחנו מחליפים נושאי שיחה בקצב מהיר
במיוחד. בעודי מסביר לה על חיי ועל כמה חשוב לי לתרום בדרכי שלי, הבחנתי במבטים מבינים ומלאי משמעות כשהסתכלתי אל תוך עיניה.
שנה לאחר מכן קיבלתי זימון אל קצין בריאות הנפש. חזרתי ללשכת הגיוס, לא
שוכח לשאול לשלומה של המקסימה שראיינה אותי ולשמוח עוד יותר על כך שזכרה
את שמי הפרטי ועל העובדה ש"דיברה טוב על שמי". הקב''ן שנראה כאיש טרוד
ביותר ועמוס מסדר יומו, שאל אותי כמה שאלות מאוד יבשות וענייניות לגבי
שירותי הצבאי כשבתום הפגישה קיבלתי את מבוקשי.
משאלון ההעדפות שלא איחר לבוא לאחר מכן, התאכזבתי במקצת אבל שיחות עם
מכרים המבינים עניין הכינו אותי לקראתו. הוצעו לי תפקידים שלא דורשים מיון
מוקדם, מאוד לא תכליתיים בעיניי, אך מהם אני לאו דווקא חושש. אהיה חייב
להתחיל מהיכן שהוא, בין כה וכה. אני מאמין בעצמי יותר מכל, בשל כך אני מלא
תקוות שיראו את מעלותיי וישבצו אותי בתפקיד בו אוכל לעשות עבודה של ממש.
אני מאמין כי מכשולים רבים כמו המקלחות, אינם נוראים כל כך. כמובן שכל
דיבוריי הם מאנשים אחרים שחוו את זה והשאירו בי את החומר למחשבה, אך בכל
זאת, בסופו של יום הדבר בו אתה חפץ יותר מכל הוא להתנקות ולשטוף את כל
אותו יום מעליך בזמן קצוב עד כדי כך שזה לא משאיר בפניך פזילה למקומות
אחרים מלבד מקומו של הסבון.
ברור לי כי כמו בתחילתו של התיכון, יעמדו בפניי שתי בחירות בזמן כניסתי אל
השירות הצבאי. נדמה כי אחרי כל אותן ארבע שנים בתיכון בהן עיכלתי, עיבדתי
והשלמתי עם הנטייה המינית שלי מבחוץ ומפנים, בכל זאת אמצא את עצמי בתחילתו
של תהליך דומה. תהיה לי בחירה לחיות את חיי כיום ולספוג את ההשלכות לכך,
או שמא להתאים את עצמי בעל כורחי ולהיטמע בתוך החברה הסובבת אותי. אני
מאוד מאמין בשמירה על האמת הפנימית שלך, אך בסופו של דבר אתה בא
באינטראקציה עם אנשים שונים שלא בהכרח חיים על אותו בסיס אמונות כמו שלך.
מכורח הנסיבות, איני רואה בזה פסול להסתיר את העובדה הזו בהתאם עד שאתה
מבין טוב יותר היכן מקומך. גם בתיכון, הסתרתי את העובדה הזו עד שהבנתי עם
אילו אנשים להיות עמם בקשר ועם אילו לא. עברתי עם עצמי תהליך שבסופו יצאתי
מחוזק יותר מכל מילה הנזרקת באוויר או סיטואציה מעיקה שנקלעתי לתוכה.
במידה רבה, הצבא נותן לך מסגרת אחת אחרונה לפני החיים האמיתיים בו יינתנו
בפניך הכלים האחרונים לשם התחלתם של החיים. לצד המורשת והאמונות בהן אני
מחזיק, החששות בשל הנטייה המינית, וחוסר הידיעה ממהלך השירות הצבאי- זהו
תהליך שעל כל אחד לעבור מפני שאינו יכול לדעת אילו דברים הוא יגלה על עצמו
בדרך. זהו תהליך של התגברות לצד התבגרותו של אדם כשבמקביל אתה נותן מעצמך
לכלל גם אם אינך רואה זאת ישירות. לפיכך, אני מאוד מאמין בלעבור את נקודת
הזמן הזו בחיים, גם אם יהיה קשה במהלכה.
אעבור אותה ככולם, כמו כולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
