על קו האופק
כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק. |
| 8/2008
אחותי שבה הבייתה.
אני ויתרתי, כמובן, על הופעה של להקה שממש רציתי ללכת אליה. אמא שלי עמלה כל היום בהכנות ואבא שלי אפילו חרג ממנהגו והסכים לנסוע בערב שישי במכונית. הוא ישב מאחור, הביט בשעון וראה מטוס נוחת בשמיים. הסתבר שכמה מחברות התעופה עדיין מדייקות בימינו. הגענו לשדה התעופה, כמובן מלווים בשלטים שאמא שלי הכינה כי היא כל כך אוהבת את השטויות האלה. היא עמדה, מחלקת לנו את יצירותיה וגם כמה בלונים שהיא ניפחה ובנוסף בחוסר איכפתיות לקחה את הבלונים שהאקס שלי הביאה לי ליום האהבה לפני שנתיים. קצת השתעשעתי מהשימוש החדש שנעשה בהם שעה שתהיתי לעצמי למה אני עדיין שומר אותם. "מתישהו האוויר יצא מהם ואז כבר לא יהיה בהם שימוש", אני אומר לעצמי.
חיבוקים, צעקות ששברו את הדממה שבצפייה של עשרות האנשים שעמדו מבעד למזרקות. כולנו מחייכים שעה שההומור והדומיננטיות של האופי המחמם של אחותי שב אל חיק המשפחה. לא ראיתי את ההורים שלי נינוחים כבר המון זמן.
ופתאום הצעקות וחוסר השקט בבית, שבעבר נראו לי כמטרד נראים לי היום משמעותיים מתמיד.
התהליך שעברנו ביחד הגיעה לסיומו. אני הומו, וכולם מבינים שלא ניתן לשנות את זה. אבא הפסיק לעשן כי הדאגות כבר לא מהוות חלק ניכר מיומו. אמא שלי שמחה מתמיד, אחי מתחיל קצת לקבל שכל ישר מבת זוגתו שמחנכת אותו קצת, ואחותי? אני מניח שיקחו לי כמה ימים על מנת להבין מה היא עברה שם בדרום אמריקה במשך כמעט שנה.
בסופו של יום, אנחנו משפחה הרבה יותר מלוכדת מבעבר. כולנו עברנו תהליך מסויים שבסופו נותרנו קצת מבוגרים יותר, אבל פתוחים ואיכפתיים מאי פעם.
והלוואי שיישאר כך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
