על קו האופק

קודם כל, שנה (לועזית) חדשה וטובה לכולם.

וואו.. אתם לא מבינים כמה טוב לי.

יש לי משפחה נהדרת.

אני רזה ושרירי.. סוף סוף. ואני מרגיש מצויין.

אני אפילו יוצא עם מישהו.. כדורסלן ובלונדיני כמו שיש בסרטים. הוא כזה מפונק וילד, אבל אני אוהב את זה כי הוא טוב אליי. אפילו התנשקנו בחצות הסילבסטר. הרגשתי שאני מגשים פנטזיה..

אני מתמיד עם הגיטרה.

נהנה מהשירות הצבאי. עוד תשעה חודשים ואני מתחפש"ש. וואו.

החברים שלי מדהימים. כל החמישה עשר.

כנראה שאני פחות צריך את הבלוג, כי הדבר שאני מרגיש שאני הכי רוצה הוא להקרין את כל הטוב הזה לעולם, לתת מעצמי ולקבל בחזרה.

טוב לי.

עפיפון

על אבא לא דיברתי כאן בהרחבה. מובן לי למה.

אני מת על אבא שלי. מגיל צעיר נסעתי לטיולים עם כל המשפחה, בערך הזכרונות הראשונים שלי הם מזה שהלכנו לאיזה פארק לאומי והיה שם מטוס ענקי שטיפסתי עליו כי זה היה נראה לי נורא מגניב. הייתי הולך מלא עם אבא שלי ללונה פארק ומייבש אותו אחרי שעשיתי את המתקן של הספינה המתגלגלת אולי בערך 18 פעם ומקיא בבית את כל הפופקורן שאכלתי. זה היה תענוג .

עם מותו של סבא שלי בתחילת שנות ה-90, אבא שלי פצח בדרך חיים שונה שעמדה לשנות את כל המשפחה ואת ההתנהלות שלה. הוא ואבא שלו לא היו קרובים, תמיד היה בינהם יחסים של אבא ובן מאוד רישמיים כאלה. סבא היה מאוד מקורב לדת, היה לו מושב משלו בבית הכנסת שליד הבית שלהם והוא היה פוקד את בית הכנסת בכל יום ובכל שבת. עם מותו של סבא אבא שלי החל להתקרב מאוד לדת, ראשית כי הוא מרגיש קרוב יותר לאבא שלו ובמידה מסוימת משלים את החיבור בינהם על ידי שהוא ממשיך לפקוד את בית הכנסת ולשמור על המושב של סבא ושנית כי זה פשוט עושה לו טוב. וזה כבר אומר הכל.

השינויים שעברה המשפחה היו מטורפים ובמיוחד היחסים בין ההורים. אמא לא סבלה את זה.

פתאום הוא הפסיק לנסוע בשבת והפסקנו לטייל בטבע. ופתאום הוא הפסיק לצאת איתנו לדברים מגניבים כמו ללונה פארק או לאילת אז נתקענו בבית.

פתאום הוא החל לשים כיפה כל הזמן ואמא שלי לא ידעה איך לאכול את זה. פתאום אדם שהיא הכירה כל חייה (הסיפור בינהם בכלל מצחיק, הם נעשו חברים בכיתה ח' בערך. זה פלא עולם איך הם עדיין מאוהבים) משתנה לה ללא היכר. זה זעזע את כל המשפחה והם רבו כל יום.

בתור ילד של אמא הייתי בצד שלה. היא התחילה להתסיס אותי כנגד הדת וכנגד ההתנהלות שלו, ביקשה ממני לא ללכת לבית הכנסת (גם לא נהניתי שם יותר מדיי, לא התחברתי לעניין התפילות ושיעמם אותי להישאר במקום אחד כל כך הרבה זמן) ובכלל בגלל שהפסקתי לעשות את הדברים שהכי אהבתי עם אבא שלי - התחלתי לכעוס עליו בהדרגה, ולכעוס על מה שמרחיק אותי ממנו.

כשיצאתי מהארון בגיל 15 זה היה עוד יותר קשה. פתאום הייתי צריך להתמודד מול אבא ולהסביר לו בפתקים (המחנק בגרון הכשיל לי את כושר הדיבור) איך לעזאזל קרה שאני הומו, ושאני מצטער, ושאין לי מושג בכלל איך זה קרה. ושאני ממש לא רוצה להיות כזה.

אבא שלי הפתיע ואמר שהוא "יאהב אותי ללא קשר אם אהיה שחור, לבן, הומו או לא" וזה שבה את ליבי.

למרות זאת הפער היה נראה כבלתי ניתן לגישור. זו הייתה תקופה שהיחסים בינינו לא ידעו איזון. הוא מצידו לא ידע איך לאכול את הקטע של ההומוסקסואליות שלי ואני לא יודע איך אני אמור לאכול את הדת, עכשיו בשילוב עם הנטייה שלי.

אבא שלי איתי? אבא נגדי?

אם הוא הולך לבית הכנסת הוא בעצם אומר שהוא מסכים עם זה שצריך לחתוך לי תזין ולהרוג אותי כי אני הומו?

מה עכשיו?

היינו נכנסים על זה לריבים לא קטנים, המון שתיקות של שבועות בינינו והמון חוסר איזון בהבנה. שנאתי את זה שהוא דתי, שמצד אחד איבדתי את האבא שאהבתי והיה אחד המגניבים, ומצד שני לא ידעתי אם הוא מקבל אותי בכלל לאור מה שהדת אומרת חרף הדברים המאוד יפים שאמר.

הוא מאוד מאוד מפחד מאיידס. פעם אחת הוא כתב לי מכתב שהוא מאוד פוחד מזה, ושאני אשמור על עצמי. אני לא אשכח את זה בחיים.. אבא שלי לא מביע את עצמי כמעט. כמו כל גבר טיפוסי.

מתישהו הבנתי שהבולשיט הזה לא קיים בכלל. הבנתי שעליי לקבל את אבא במלוא אמונתו ואומנותו כפי שעליו לקבל את הנטייה המינית שלי. ודיברנו על זה והיה נהדר. מאז אנחנו מנסים להתקרב מחדש, אבל נושאי השיחה תמיד תקועים.

אני רואה שהוא מנסה. הוא תמיד מציע להקפיץ אותי לכל מקום כי זה הזמן שלנו ביחד, לבד. ברוב הפעמים אנחנו מוצאים נושאי שיחה אבל בחלק מהפעמים יש שתיקה כשברקע יש באוטו את אותם שירים שהוא שומע כבר 20 שנה.

אני באמת מת על אבא שלי.

הוא מגניב רצח, והוא נראה טוב ואני מקווה שגם בגילו יהיה לי שיער שופע, גוף חטוב, כריזמה וסקס אפיל שמעיף אנשים על הרצפה. ממנו ירשתי את השטותניקיות שאני כל כך אוהב, את שמחת החיים שלי והאנרגיה הבלתי פוסקת. הוא אחלה של מודל לחיקוי שחושבים על זה. שני ההורים שלי כאלה מבחינתי וזו קביעה שלא הייתי מסכים איתה לפני שנה אבל ככל שאני מתבגר אני רואה ומבין כמה שהתכונות שלהם מוטמעות בי.

ואתמול שחזרתי מהבסיס לסופ'ש מצאתי את החיבור המושלם עם אבא.

חצי שעה של צחוקים וחיבור.

איזון שחיפשתי ומצאתי.

ישבנו עם הגיטרה וניגנתי לו את כל מה שלמדתי בחודש וחצי האחרון, מאז שהתחלתי. אבא משלם לי על השיעורים כי מבחינתו זו חוויה מתקנת על זה שהוא לא שלח אותי ללמוד גיטרה כבר בגיל 10 ואני נהנה מן ההפקר שנגרם.

ישבנו ביחד על כל השירים וראיתי שהייתה שם אינטראקציה שלא הייתה בינינו לפניי כן. חיבור. נושא משותף ותחום עניין ששנינו אוהבים והוציא משנינו דברים אחרים.

פתאום הוא היה במקום של חבר ולא רק כאבא.

אני מאמץ.

עפיפון

וואי, כבד לי על הלב.

זאת תקופה שלחלק גדול מהחברים הכי טובים שלי יש בעיות בבית, במשפחה, בצבא ובזוגיות.

בת דודה שלי, שהיא באותו גיל כשלי ואנחנו חברים ממש טובים אוכלת את עצמה על הפרידה מהחבר שלה שבמקביל המצב שלה בבית ממש ממש רע. חבר אחר מרגיש רע על הפרידה מבן הזוג שלו לאחר קשר ארוך, עם חבר אחר המצב בבית על הפנים כי הוא סיפר לאבא שלו ואבא שלו לא מפסיק לקלל אותו ולהוציא לו את הנשמה והפסיק לתת לו כסף ליציאות, וחבר נוסף סובל בשירות הצבאי שלו, נמצא בקשר עם מישהו מתוסבך לאללה וכולו בסרטים.

אני מקשיב לכולם, ומנסה לעזור כמה שניתן, פותח את הלב ואת הנפש ומייעץ לפי מה שאני רואה לנכון. אז איתו אני יוצא למסיבה ומשקה אותו ביין כדי שיוציא קצת את הפולניות שלו (בלי להעליב אף קורא כאן חח) ויהנה כמו שצריך, לזה אני מביא כסף ומשלם עליו במסיבות, לזה אני מתקשר הרבה במהלך השבוע (עד שחשבון הטלפון שלי אומר לי שהוא כבר הגיע לרמת ה"עפיפון..." מאבא) ופשוט מנסה להקשיב.

ובזמן האחרון הכל בא בבום, המון רגעים לא נעימים שאני יושב ולא יודע מה עוד אפשר לעשות בשביל לגרום לזה ולזה ולה ולו להרגיש יותר טוב.

ובזמן הריצה אתמול בערב נכנס לי משהו לעין וירדו לי קצת דמעות. טוב סתם האמת שחשבתי על ההורים שלי והתמלאתי בהכרת תודה עצומה.

הבית שלי כל כך חם ואוהב, שבחלק מהמקרים אני מרגיש לא נעים שאני בתקופה טובה מאוד, עם כלום בעיות בבית, עם ההורים, עם עצמי, עם הצבא, שהולך לי טוב עם המטרות שאני מציב לעצמי כמו הריצות שאני עושה והגיטרה שאני מחובר אליה, כל כך טוב שאני מרגיש שאני מת לתת קצת מזה לאנשים אחרים שחסר להם המון דברים שלי יש בשפע.

חזרתי לארוחת שישי כולי מזיע, התיישבתי על הכיסא ועשיתי מתיחות.

"סליחה שהתעכבתי", וחייכתי. ישבנו אחותי וחבר שלה, אחי וחברה שלו, סבתא וההורים. אבא שלי התחיל להיכנס חזק למטבח והוא עוזר לאמא שלי להכין דברים טעימים ממש. אני מת על הארוחות האלה.

"יש משהו שאני חייב לשתף אתכם. תראו, בטח שמתם לב בזמן האחרון שהרבה חברים שלי ממש 'מתנחלים בבית'.." וחייכתי שוב.

"מתנחלים זה לא מילה.." אחי כמובן היה חייב לזרוק איזו הערה עוקצנית אבל על גבול המצחיקה וכולם חייכו והקשיבו.

"הבית שלנו, מעבר למקום בילוי בעבור כולם, גם משמש מקום מפלט להרבה מהחברים שלי. ורציתי להודות לשניכם" הסתכלתי על שני ההורים והחזקתי לאמא את היד.

"אני מאוד מעריך את מה שאתם עושים, שאתם מאוד מברכים את זה וכמעט אף פעם לא צועקים עליי אם אני עושה רעש עד 3 בבוקר לשכנים, תמיד גורמים להם להרגיש רצויים ותורמים לאווירה הבייתית המקסימה שיש לנו כאן, כי להם אין את זה. זו משפחתיות שאני מת עליה ומתכוון ליישם את זה בכל תחום המשפחיות בחיים שלי. תודה". הרמנו כוסית לכבוד זה.

אבא שלי שבקושי מדבר על רגשות כמו כל גבר טיפוסי בן 50 חייך לעברי חיוך רחב ואמר: "אנחנו משתדלים לעשות כמיטב יכולתינו.. אנחנו מבינים שאין לחלק מהאנשים את המשפחיות לה הם זקוקים ואני שמח שהם מקבלים את זה כאן. הם בני בית כבר תקופה ארוכה ואפילו כמו הילדים שלנו בעצמם". אמא חיזקה את דבריו בהסכמה.

וזה באמת כך. בהרבה פעמים אני מקבל טלפון שאומר "עפיפון, אתה בבית? טוב, אני קופץ אליך". זה בהרבה מקרים אחרי שקורה להם משהו לא כל כך טוב, ואני שמח שאני יכול לספק להם מקום מפלט מבעיות שיש להם ולתת להם אווירה חמה, אוזן קשבת, ובעיקר את האוכל של אמא שלי שלפעמים הדבר הראשון שהם עושים זה לשאול אותי מה יש לאכול, השמנים האלה :).

אני מקווה שהמצב ישתפר בעבור כולם.

עפיפון

פרסומות

ההומואים הצטרפו אליי לאחד הברים ההזויים אך הנחמדים שבנחלת בנימין עם הסטרייטים. זה היה איחוד מוצלח לאללה וכולם שיחקו אותה. הייתי בעננים וזה האיזון שחיפשתי.

בכל מקרה חזרתי הבייתה, ומכיוון שאין לי בן זוג לישון איתו ולכוון את המזגן על 16 מעלות, לשחק אותה כאילו חורף ולהתכרבל בפוך תוך שאנחנו מסניפים אחד את השני - פניתי לחברתי הנאמנה שאף פעם לא מאכזבת אותי - יד שמאל.

נכנסתי לאתר האהוב עליי ופשפשתי בכמה קטעים שתפסו לי את העין במטרה לפרוק קצת וללכת לישון מסופק חלקית אבל עם חיוך.

עכשיו.. מכירים את זה שאתם עוברים בתמימות עם העכבר ופתאום קופצת לכם פרסומת תמימה? טוב לי זה קרה עם קול צורם במיוחד ובוודאי לא תמים.

כל זה עוד היה בסדר אלמלא השעה הייתה 5:00 בבוקר! בכל מקרה בתזוזת עכבר תמימה לפתע קפצו לי על המסך שני בנים בלבוש קל ופרסמו אתר היכרויות לאירופאים(שווה לבדוק?) תוך שהם מבליטים את הכישורים הווקליים שלהם וצורחים לי בכל החדר.

אני דיי בטוח שהערתי את הציפורים מחוץ לחלון של החדר, אבל למזלי אבא שלי נוחר כמו מפוח (מילה חדשה שלמדתי, חפשו בגוגל) ואף גרוע יותר ולא נגרם לי שום נזק.

וגם פה יש את הפרסומת המעצבנת של פוקס. שלא תבינו לא נכון, עבדתי בפוקס בערך שנתיים וחצי ואני מוכרח לציין שהכסף שהרווחתי מהעבודה (שנהניתי בה עד מאוד) הסב לי ערבים נאים ורוויים באלכוהול - אבל הפרסומת הזאת פשוט מעצבנת.

מה לעזאזל אני צריך לראות על המסך את בר ונועם, משחקים אותה כאילו הם באודישנים לכוכב נולד וכל זה מבלי יכולת לעשות כלום עם המסך, שהכל תקוע לי ואין לי יכולת לסגור את השטויות האלה כמו בכל פרסומת נורמלית? הפתרון שמצאתי הוא לעשות "רענן" לעמוד ופשוט ללחוץ מהר על הכפתור שאני רוצה לפני שהפרסומת הזדונית משתלטת לי על המסך .

משקל

אמא שלי תמיד הייתה זו שדחפה לנו אוכל לפיות שהיינו קטנים. במקרה שלי זה עבד - הייתי כמו דובון איכפת לי שרק מחכה למנה הבאה עד כדי כך שהיה לי תפריט ג'אנק פוד קבוע במשך כל שנות היסודי:

ראשון - שאריות מיום שישי (תגידו שזה לא ככה אצלכם).

שני - שניצל וצ'יפס.

שלישי - ספגטי ברוטב עגבניות.

רביעי - ג'חנון.

חמישי- שניצל וצ'יפס.

שישי- ארוחת קידוש מפוצצת של בשר ואורז.

שבת - בורקסים וסביח.

אמא שלי אהבה לפוצץ את הבן הקטן שלה באוכל שהוא רק אהב מבלי יכולת לרסן את עצמה.. אני בתור ילד נהניתי מהמחווה המרגשת הזו אך זה גרם לי נזק תדמיתי רב בכל שנות היסודי.. ואני ואחי הגדול נראינו בהתאם כי כמו בכל בית ישראלי הגברים היו צריכים לדחוף כמה שיותר אוכל לפה שלהם. במקרה של אחותי הגדולה זה פחות השפיע. היא הייתה מהחנוניות שנראות כמו מקל של מטרייה שרק נזהר לא לעוף ברוח.

אני זוכר לילה עשוק אחד, שאמא שלי כעסה על אחותי שלא סיימה את הצלחת והשאירה אותה בעונש בשולחן המטבח והכריחה אותה לסיים את האוכל מהצלחת. אני בתור ילד שמן (וכמובן בגלל שאהבתי את אחותי מאוד מאוד) התגנבתי מהחדר שלי אל המטבח ושאלתי את אחותי אם היא רוצה שאני אעזור לה לסיים את המנה .

תמיד היה לי בעיות עם המשקל. הייתי שמן עד כיתה ט' שנשבר לי שאף אחד לא מסתכל עליי. אני זוכר שזו הייתה תקופה של כמה חודשים שהייתי מתאמן ורוקד מוזיקה שחורה לחימום, מקפץ בדילגית כמו איזה כוסית (ונועל את הדלת שחלילה מישהו ייכנס) עושה שכיבות שמיכה ומרים משקולות. האמת שפיתחתי שרירי חזה נאים שנשארו לי (ראו תמונה מטושטשת) גם אחרי כמה שנים שלא התאמנתי.

מאז שהפסקתי לעשן השמנתי ואכלתי כדי למלא את כל ההרגלים הרבים שהסגריות תפסו לי בשגרת היומיום. גם העובדה שלא עשיתי ספורט לא עזרה.. אבל בזמן האחרון פשוט נשבר לי עוד פעם ואני לוקח את זה ברבאק.

אני גם מרגיש יותר טוב עם עצמי. יצאנו עם הבנים לאיזה בר של הומואים ולא יודע אני מרגיש תחושה יותר טובה ויותר נוחה עם עצמי. חולצות יושבות עליי יותר יפה. מכנסיים שלא לבשתי שנתיים פתאום עולים עליי בול (כבר הבאתי את חצי מהארון שלי לשני חברים שחיפים ) ואני מרוצה.

אני עדיין לא במקום שאני רוצה להיות אבל אני מאמין שאני אגיע לזה. אם ידיד שלי יכול לרוץ כמו משוגע בשעה 5:00 בבוקר אז אני לא יכול לעשות קצת ספורט בשעה סבירה?

החכמה הפעם היא לא לחזור אחורה אחרי שאני שהשגתי את מה שרציתי.

אני נבון, אל תקחו אותי ככה.

עפיפון