על אבא לא דיברתי כאן בהרחבה. מובן לי למה.
אני מת על אבא שלי. מגיל צעיר נסעתי לטיולים עם כל המשפחה, בערך הזכרונות הראשונים שלי הם מזה שהלכנו לאיזה פארק לאומי והיה שם מטוס ענקי שטיפסתי עליו כי זה היה נראה לי נורא מגניב. הייתי הולך מלא עם אבא שלי ללונה פארק ומייבש אותו אחרי שעשיתי את המתקן של הספינה המתגלגלת אולי בערך 18 פעם ומקיא בבית את כל הפופקורן שאכלתי. זה היה תענוג
.
עם מותו של סבא שלי בתחילת שנות ה-90, אבא שלי פצח בדרך חיים שונה שעמדה לשנות את כל המשפחה ואת ההתנהלות שלה. הוא ואבא שלו לא היו קרובים, תמיד היה בינהם יחסים של אבא ובן מאוד רישמיים כאלה. סבא היה מאוד מקורב לדת, היה לו מושב משלו בבית הכנסת שליד הבית שלהם והוא היה פוקד את בית הכנסת בכל יום ובכל שבת. עם מותו של סבא אבא שלי החל להתקרב מאוד לדת, ראשית כי הוא מרגיש קרוב יותר לאבא שלו ובמידה מסוימת משלים את החיבור בינהם על ידי שהוא ממשיך לפקוד את בית הכנסת ולשמור על המושב של סבא ושנית כי זה פשוט עושה לו טוב. וזה כבר אומר הכל.
השינויים שעברה המשפחה היו מטורפים ובמיוחד היחסים בין ההורים. אמא לא סבלה את זה.
פתאום הוא הפסיק לנסוע בשבת והפסקנו לטייל בטבע. ופתאום הוא הפסיק לצאת איתנו לדברים מגניבים כמו ללונה פארק או לאילת אז נתקענו בבית.
פתאום הוא החל לשים כיפה כל הזמן ואמא שלי לא ידעה איך לאכול את זה. פתאום אדם שהיא הכירה כל חייה (הסיפור בינהם בכלל מצחיק, הם נעשו חברים בכיתה ח' בערך. זה פלא עולם איך הם עדיין מאוהבים) משתנה לה ללא היכר. זה זעזע את כל המשפחה והם רבו כל יום.
בתור ילד של אמא הייתי בצד שלה. היא התחילה להתסיס אותי כנגד הדת וכנגד ההתנהלות שלו, ביקשה ממני לא ללכת לבית הכנסת (גם לא נהניתי שם יותר מדיי, לא התחברתי לעניין התפילות ושיעמם אותי להישאר במקום אחד כל כך הרבה זמן) ובכלל בגלל שהפסקתי לעשות את הדברים שהכי אהבתי עם אבא שלי - התחלתי לכעוס עליו בהדרגה, ולכעוס על מה שמרחיק אותי ממנו.
כשיצאתי מהארון בגיל 15 זה היה עוד יותר קשה. פתאום הייתי צריך להתמודד מול אבא ולהסביר לו בפתקים (המחנק בגרון הכשיל לי את כושר הדיבור) איך לעזאזל קרה שאני הומו, ושאני מצטער, ושאין לי מושג בכלל איך זה קרה. ושאני ממש לא רוצה להיות כזה.
אבא שלי הפתיע ואמר שהוא "יאהב אותי ללא קשר אם אהיה שחור, לבן, הומו או לא" וזה שבה את ליבי.
למרות זאת הפער היה נראה כבלתי ניתן לגישור. זו הייתה תקופה שהיחסים בינינו לא ידעו איזון. הוא מצידו לא ידע איך לאכול את הקטע של ההומוסקסואליות שלי ואני לא יודע איך אני אמור לאכול את הדת, עכשיו בשילוב עם הנטייה שלי.
אבא שלי איתי? אבא נגדי?
אם הוא הולך לבית הכנסת הוא בעצם אומר שהוא מסכים עם זה שצריך לחתוך לי תזין ולהרוג אותי כי אני הומו?
מה עכשיו?
היינו נכנסים על זה לריבים לא קטנים, המון שתיקות של שבועות בינינו והמון חוסר איזון בהבנה. שנאתי את זה שהוא דתי, שמצד אחד איבדתי את האבא שאהבתי והיה אחד המגניבים, ומצד שני לא ידעתי אם הוא מקבל אותי בכלל לאור מה שהדת אומרת חרף הדברים המאוד יפים שאמר.
הוא מאוד מאוד מפחד מאיידס. פעם אחת הוא כתב לי מכתב שהוא מאוד פוחד מזה, ושאני אשמור על עצמי. אני לא אשכח את זה בחיים.. אבא שלי לא מביע את עצמי כמעט. כמו כל גבר טיפוסי.
מתישהו הבנתי שהבולשיט הזה לא קיים בכלל. הבנתי שעליי לקבל את אבא במלוא אמונתו ואומנותו כפי שעליו לקבל את הנטייה המינית שלי. ודיברנו על זה והיה נהדר. מאז אנחנו מנסים להתקרב מחדש, אבל נושאי השיחה תמיד תקועים.
אני רואה שהוא מנסה. הוא תמיד מציע להקפיץ אותי לכל מקום כי זה הזמן שלנו ביחד, לבד. ברוב הפעמים אנחנו מוצאים נושאי שיחה אבל בחלק מהפעמים יש שתיקה כשברקע יש באוטו את אותם שירים שהוא שומע כבר 20 שנה.
אני באמת מת על אבא שלי.
הוא מגניב רצח, והוא נראה טוב ואני מקווה שגם בגילו יהיה לי שיער שופע, גוף חטוב, כריזמה וסקס אפיל שמעיף אנשים על הרצפה. ממנו ירשתי את השטותניקיות שאני כל כך אוהב, את שמחת החיים שלי והאנרגיה הבלתי פוסקת. הוא אחלה של מודל לחיקוי שחושבים על זה. שני ההורים שלי כאלה מבחינתי וזו קביעה שלא הייתי מסכים איתה לפני שנה אבל ככל שאני מתבגר אני רואה ומבין כמה שהתכונות שלהם מוטמעות בי.
ואתמול שחזרתי מהבסיס לסופ'ש מצאתי את החיבור המושלם עם אבא.
חצי שעה של צחוקים וחיבור.
איזון שחיפשתי ומצאתי.
ישבנו עם הגיטרה וניגנתי לו את כל מה שלמדתי בחודש וחצי האחרון, מאז שהתחלתי. אבא משלם לי על השיעורים כי מבחינתו זו חוויה מתקנת על זה שהוא לא שלח אותי ללמוד גיטרה כבר בגיל 10 ואני נהנה מן ההפקר שנגרם.
ישבנו ביחד על כל השירים וראיתי שהייתה שם אינטראקציה שלא הייתה בינינו לפניי כן. חיבור. נושא משותף ותחום עניין ששנינו אוהבים והוציא משנינו דברים אחרים.
פתאום הוא היה במקום של חבר ולא רק כאבא.
אני מאמץ.
עפיפון