לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קו האופק


כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק.

Avatarכינוי: 

בן: 35

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

וואו.


קודם כל, שנה (לועזית) חדשה וטובה לכולם.

 

וואו.. אתם לא מבינים כמה טוב לי.

יש לי משפחה נהדרת.

אני רזה ושרירי.. סוף סוף. ואני מרגיש מצויין.

אני אפילו יוצא עם מישהו.. כדורסלן ובלונדיני כמו שיש בסרטים. הוא כזה מפונק וילד, אבל אני אוהב את זה כי הוא טוב אליי. אפילו התנשקנו בחצות הסילבסטר. הרגשתי שאני מגשים פנטזיה..

אני מתמיד עם הגיטרה.

נהנה מהשירות הצבאי. עוד תשעה חודשים ואני מתחפש"ש. וואו.

החברים שלי מדהימים. כל החמישה עשר.

 

כנראה שאני פחות צריך את הבלוג, כי הדבר שאני מרגיש שאני הכי רוצה הוא להקרין את כל הטוב הזה לעולם, לתת מעצמי ולקבל בחזרה.

טוב לי.

 

 

 

עפיפון

נכתב על ידי , 9/1/2011 04:14   בקטגוריות מחשבות והרהורים, משפחה, אופטימי, צבא, אהבה ויחסים  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מאור... ב-29/1/2011 22:27
 



סוף טוב ומוצלח.


דווקא ברגע שבו אתה כמעט באפיסת כוחות, בעייפות מוחלטת וכשממש כבר נשבר לך הזין - פתאום הכל נגמר.

פרויקט צבאי שעבדתי עליו למעלה מחודשיים הגיע לסיומו. בדרך הבייתה אני רואה את עצי האורן למרגלות הרי ירושלים ואני נושם לרווחה.

 

תחושת סיפוק, עייפות וחיוך לפני עצימת העיניים.

 

 

 

עפיפון

 

 

:)

נכתב על ידי , 16/11/2010 16:34   בקטגוריות אופטימי, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סטרייט ? ב-16/11/2010 19:50
 



מוזיקה ואני


אני שוכח מהכל כשאני שם. כל פעם במקום אחר, אבל תמיד שם. בפינה הקטנה שלי.

חיוך גדול עולה לי על הפרצוף. אני לפעמים אוהב לשיר את המילים ולהתנהג כאילו השיר מדבר עליי.

אני אוהב לזוז עם המילים, לנוע עם הקצב, לעצום את העיניים.

הגוף שלי מתפוצץ. הרגליים שלי מתנוענעות לבד.

 

חופש ועוצמתיות.

 

וכמובן חיוך.

 

 

 

 

עפיפון

נכתב על ידי , 5/11/2010 14:10   בקטגוריות מחשבות והרהורים, אופטימי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מוחיטו ב-10/11/2010 01:29
 



יחסים של אבא ובן, או: דת והומוסקסואליות והפער הניצחי בינהן


על אבא לא דיברתי כאן בהרחבה. מובן לי למה.

 

 

אני מת על אבא שלי. מגיל צעיר נסעתי לטיולים עם כל המשפחה, בערך הזכרונות הראשונים שלי הם מזה שהלכנו לאיזה פארק לאומי והיה שם מטוס ענקי שטיפסתי עליו כי זה היה נראה לי נורא מגניב. הייתי הולך מלא עם אבא שלי ללונה פארק ומייבש אותו אחרי שעשיתי את המתקן של הספינה המתגלגלת אולי בערך 18 פעם ומקיא בבית את כל הפופקורן שאכלתי. זה היה תענוג לשון.

 

עם מותו של סבא שלי בתחילת שנות ה-90, אבא שלי פצח בדרך חיים שונה שעמדה לשנות את כל המשפחה ואת ההתנהלות שלה. הוא ואבא שלו לא היו קרובים, תמיד היה בינהם יחסים של אבא ובן מאוד רישמיים כאלה. סבא היה מאוד מקורב לדת, היה לו מושב משלו בבית הכנסת שליד הבית שלהם והוא היה פוקד את בית הכנסת בכל יום ובכל שבת. עם מותו של סבא אבא שלי החל להתקרב מאוד לדת, ראשית כי הוא מרגיש קרוב יותר לאבא שלו ובמידה מסוימת משלים את החיבור בינהם על ידי שהוא ממשיך לפקוד את בית הכנסת ולשמור על המושב של סבא ושנית כי זה פשוט עושה לו טוב. וזה כבר אומר הכל.

 

השינויים שעברה המשפחה היו מטורפים ובמיוחד היחסים בין ההורים. אמא לא סבלה את זה.

פתאום הוא הפסיק לנסוע בשבת והפסקנו לטייל בטבע. ופתאום הוא הפסיק לצאת איתנו לדברים מגניבים כמו ללונה פארק או לאילת אז נתקענו בבית.

פתאום הוא החל לשים כיפה כל הזמן ואמא שלי לא ידעה איך לאכול את זה. פתאום אדם שהיא הכירה כל חייה (הסיפור בינהם בכלל מצחיק, הם נעשו חברים בכיתה ח' בערך. זה פלא עולם איך הם עדיין מאוהבים) משתנה לה ללא היכר. זה זעזע את כל המשפחה והם רבו כל יום.

 

בתור ילד של אמא הייתי בצד שלה. היא התחילה להתסיס אותי כנגד הדת וכנגד ההתנהלות שלו, ביקשה ממני לא ללכת לבית הכנסת (גם לא נהניתי שם יותר מדיי, לא התחברתי לעניין התפילות ושיעמם אותי להישאר במקום אחד כל כך הרבה זמן) ובכלל בגלל שהפסקתי לעשות את הדברים שהכי אהבתי עם אבא שלי - התחלתי לכעוס עליו בהדרגה, ולכעוס על מה שמרחיק אותי ממנו.

 


 

 

כשיצאתי מהארון בגיל 15 זה היה עוד יותר קשה. פתאום הייתי צריך להתמודד מול אבא ולהסביר לו בפתקים (המחנק בגרון הכשיל לי את כושר הדיבור) איך לעזאזל קרה שאני הומו, ושאני מצטער, ושאין לי מושג בכלל איך זה קרה. ושאני ממש לא רוצה להיות כזה.

אבא שלי הפתיע ואמר שהוא "יאהב אותי ללא קשר אם אהיה שחור, לבן, הומו או לא" וזה שבה את ליבי.

 

למרות זאת הפער היה נראה כבלתי ניתן לגישור. זו הייתה תקופה שהיחסים בינינו לא ידעו איזון. הוא מצידו לא ידע איך לאכול את הקטע של ההומוסקסואליות שלי ואני לא יודע איך אני אמור לאכול את הדת, עכשיו בשילוב עם הנטייה שלי.

אבא שלי איתי? אבא נגדי?

אם הוא הולך לבית הכנסת הוא בעצם אומר שהוא מסכים עם זה שצריך לחתוך לי תזין ולהרוג אותי כי אני הומו?

מה עכשיו?

 

היינו נכנסים על זה לריבים לא קטנים, המון שתיקות של שבועות בינינו והמון חוסר איזון בהבנה. שנאתי את זה שהוא דתי, שמצד אחד איבדתי את האבא שאהבתי והיה אחד המגניבים, ומצד שני לא ידעתי אם הוא מקבל אותי בכלל לאור מה שהדת אומרת חרף הדברים המאוד יפים שאמר.

הוא מאוד מאוד מפחד מאיידס. פעם אחת הוא כתב לי מכתב שהוא מאוד פוחד מזה, ושאני אשמור על עצמי. אני לא אשכח את זה בחיים.. אבא שלי לא מביע את עצמי כמעט. כמו כל גבר טיפוסי.

 

מתישהו הבנתי שהבולשיט הזה לא קיים בכלל. הבנתי שעליי לקבל את אבא במלוא אמונתו ואומנותו כפי שעליו לקבל את הנטייה המינית שלי. ודיברנו על זה והיה נהדר. מאז אנחנו מנסים להתקרב מחדש, אבל נושאי השיחה תמיד תקועים.

אני רואה שהוא מנסה. הוא תמיד מציע להקפיץ אותי לכל מקום כי זה הזמן שלנו ביחד, לבד. ברוב הפעמים אנחנו מוצאים נושאי שיחה אבל בחלק מהפעמים יש שתיקה כשברקע יש באוטו את אותם שירים שהוא שומע כבר 20 שנה.

 


 

 

אני באמת מת על אבא שלי.

הוא מגניב רצח, והוא נראה טוב ואני מקווה שגם בגילו יהיה לי שיער שופע, גוף חטוב, כריזמה וסקס אפיל שמעיף אנשים על הרצפה. ממנו ירשתי את השטותניקיות שאני כל כך אוהב, את שמחת החיים שלי והאנרגיה הבלתי פוסקת. הוא אחלה של מודל לחיקוי שחושבים על זה. שני ההורים שלי כאלה מבחינתי וזו קביעה שלא הייתי מסכים איתה לפני שנה אבל ככל שאני מתבגר אני רואה ומבין כמה שהתכונות שלהם מוטמעות בי.

 

ואתמול שחזרתי מהבסיס לסופ'ש מצאתי את החיבור המושלם עם אבא.

חצי שעה של צחוקים וחיבור.

איזון שחיפשתי ומצאתי.

ישבנו עם הגיטרה וניגנתי לו את כל מה שלמדתי בחודש וחצי האחרון, מאז שהתחלתי. אבא משלם לי על השיעורים כי מבחינתו זו חוויה מתקנת על זה שהוא לא שלח אותי ללמוד גיטרה כבר בגיל 10 ואני נהנה מן ההפקר שנגרם.

ישבנו ביחד על כל השירים וראיתי שהייתה שם אינטראקציה שלא הייתה בינינו לפניי כן. חיבור. נושא משותף ותחום עניין ששנינו אוהבים והוציא משנינו דברים אחרים.

 

פתאום הוא היה במקום של חבר ולא רק כאבא.

אני מאמץ.

 

 

 

עפיפון

נכתב על ידי , 29/10/2010 20:40   בקטגוריות מחשבות והרהורים, משפחה, אופטימי  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של * עפיפון ב-2/11/2010 20:14
 



מרגיש חי


אני משום מה רוצה לזכור את ההרגשה הזו בדיוק.

 

הימים האלה.. שמתחילים רגיל ומסתיימים בצורה הכי לא שגרתית שיש. ימים שאתה מספיק לפגוש אנשים, להכיר אנשים, ליהנות במקומות חדשים.

מהימים האלה שדבוק לי חיוך חולמני על הפרצוף.

 

אהבתי שנזרקנו על החוף עם הנרגילה והכרנו אנשים חדשים, והיה פשוט כיף. חזרתי הבייתה ובמשך שעה וחצי שברתי את הראש וניסיתי לספר את שיער הכבש של חבר שלי שפשוט לא רצה לרדת לו מהראש. שישבתי עם חברים טובים שהכרתי לפני המון זמן ועדיין שומר איתם על קשר כי זה חשוב לנו.

אני אוהב את האיחודים האלה, ובעיקר אוהב שאני מצליח להוביל אותם אל הרגעים שאני רוצה. שמסביב לשולחן בבר רוק שאני אוהב יושבים ארבעה הומואים מתקופות שונות בחיים שלי, יושבים על בירה וצוחקים ביחד עם החברים הסטרייטים שלי- זה מבחינתי רגעים שאני מתמוגג מהם.

 

לא יודע מה איתכם, אבל השיא של הערב הזה היה שראיתי את האקס המיתולוגי שלי בבית הקפה עם החברים. אמרו לי שהוא דפק בי מבטים וזה היה נורא משעשע לשון.

אהבתי שהלכנו למקום עם מוזיקה טובה, ואני יכלתי לקבל את הבריחה המתוקה הזו למקום שהרגליים שלי קיבלו את ההזדמנות לזוז מעצמן. שפגשתי חבר ותיק, מהאנשים האלה שלא משנה מה אתה כל כך שמח לראות אותם אחרי המון המון זמן שלא התראיתם.

אהבתי שחבר שלי התחבר איתו ועם החבר שלי, ושאחרי זה פשוט ישבנו לאכול (אני נמנעתי, בעיקר כי חשבתי על הריצות שאני אצטרך להשלים על כל ביס ב-3 בבוקר). שהייתה הרגשה טובה באוויר, ושקיבלתי גם טרמפ הבייתה מאותו חבר שהכרתי :).

 

 

ועדיין אותו חיוך דבילי מרוח לי על הפרצוף עוד מהבוקר, כי זה מהלילות האלה שאני חוזר הבייתה ומרגיש חי מאי פעם.

 

 

אני כבר מרגיש את זה בבטן, בתוכי ובכל כולי.

הלב שלי דופק חזק.

אני מוכן לזה. אני רוצה את זה.

הטיימינג הזה מגיע.

אני כבר לא רק מאמין.

 

אני יודע.

 

 

 

עפיפון

נכתב על ידי , 17/10/2010 03:13   בקטגוריות אופטימי, אהבה ויחסים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של * עפיפון ב-20/10/2010 03:27
 




דפים:  
5,588
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל* עפיפון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על * עפיפון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)