|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אירוניה משעשעת
לפני חצי שנה ידידה שלי ביקשה ממני לכתוב לה עבודת גמר לבגרות בהיסטוריה תמורת 300 שקלים. השקעתי בעבודה הזו יומיים נוכח העובדה שרציתי לתת לה תמורה הולמת לכספה.
היום היא התקשרה והודיעה שקיבלה עליה ציון 93.
אני תוהה איך מצבי היה נראה כיום אם הייתי מביע עניין שכזה בכל המקצועות שהיו לי בתיכון.
עפיפון
| |
"למדתי שיש לי עוד הרבה ללמוד".
אני זוכר שהייתי כמעט היחיד מהיחידה שלי באותו היום. כולם יצאו לסוג של
יום כיף שנועד כדי להוציא אותנו מהשגרה החולפת, ואני לעומת זאת נשארתי
דווקא עם החייל והנגד מהמחלקה שלי שהכי לא הסתדרתי איתם. הרגשתי קצת מנודה
אבל הנחתי שזה בגלל שאמרתי למפקד שלי שאני צריך את חוות הדעת שלו בעבור
הקב"נ. אולי הוא התאכזב שאני רוצה לעבור ובגלל זה חשב שלא שווה לו לבזבז
עליי מקום בהקצאות. בכל מקרה, זה לא הדבר הרלוונטי.
הרגשתי
חסר אונים כל כך כשנאלצתי להתמודד איתם במהלך היום. הם קיצרו לי את
ההפסקה, גרמו לי להזיז אבנים ממקום למקום והתייחסו אליי ממש בזלזול. אני
לא זוכר מה גרם למה שקרה לאחר מכן. אולי זה היה הקש ששבר את גב הגמל או
שאלו היו אלה המטענים השליליים שהיו שנקברו והצטברו לי בבטן בחלוף החודשים
האחרונים.
עמדתי לצאת מן החדר, וברגע של חולשה נתתי לתסכול וליאוש
לשבור אותי עד שמצאתי את עצמי מפרכס על הרצפה מרוב כאבים. מזה הפעם
הראשונה שהגוף שלי לא הקשיב לתחינות הבלתי פוסקות שלי להרגיע את עצמי,
צעקתי מבפנים ולא קיבלתי שום תגובה. הוא זז מעצמו, בכיתי מעצמי. לא הייתה
לי שליטה.
לא הרגשתי את הפנים שלי. הידיים שלי הזייו ועיקצצו, כאלו
אלפי דבורים ויתושים עקצו אותי ובמקביל כאלו נזל כל הדם בבת אחת. החוורתי.
החלתי נושם בכבדות, מנסה לפתוח פתח אוויר לנשימה אך לשווא. מרגע לרגע
פחדתי עוד יותר. חשבתי שזה התקף אסטמה והתקשרתי מיד לנגד שהיה אחראי עליי
כשאני מתנשם ומתנשף בכבדות, כמעט ללא אוויר. עצרתי עת עצמי שלא לאבד את
העשתונות שעה שנכנסתי לאוטו בדרכי אל המרפאה הקרובה. שוב לא הצלחתי. אותם
הרגעים נראו כמן סרט אמה שנקלעתי אליו, בטעות.
זהו. שכבתי
בחדר הפרטי של רופאת היחידה, מי יודע כמה זמן אחרי שנרגעתי. הכל היה
מטושטש ומעורפל מאוד. העיניים שלי כאבו מאוד, והרגשתי כאילו מישהו דפק לי
את הראש בפטיש 5.
"מדדתי לך ויש לך תסמינים חיוביים. לא עברתי התקף אסטמה, ואני רוצה שתספר לי מה קרה, מה עשו לך" היא דרשה.
"אני יודע. הבנתי את זה בערך כשהגעתי. אני מכיר את התסמינים של אסטמה וזה היה נראה לי מוזר מדיי. הכל נראה לי מוזר.
"אני ממש מצטער על כל הבלאגן והעיקוב שנגרם לך כאן בגללי", והסברתי לה מה הרגשתי ומה בדיוק קרה בדרך לכאן.
היא
לבשה מבט ספק מוטרד ספק מודאג. "התקף שכזה לא נגרם סתם. אני רוצה שתספר לי
מה עשו לך. יש המון אנשים שמחכים בחוץ בזמן שאתה כאן. אני רוצה לדעת". היא
שאלה בתקיפות.
"קריסת מערכות של כל מה ששמרתי בבטן לאורך החודשים שאני
בבסיס הזה". סיפרתי לה את כל מה שהיה לי על הלב, מילה במילה ולפרטי פרטים.
בהדרגה החזות המוטרדת השתנתה לחיוך מהול בעצב. אבל לא הייתי צריך רחמים.
רציתי מישהו לדבר איתו.
והיא הקשיבה בדריכות.
"עברת התקף חרדה". היא
סיכמה. "אני אנסה לעזור לך. תתקשר אליי בכל שעה שתרצה אם תרגיש משהו לא
כשורה, גם אם זה בלילה". והיא הביאה לי את המספר שלה. התחממתי.
ניסיתי
לא לחשוב על זה. הלכתי עד לכנרת ונטמעתי בטבע במטרה להרגיע את הרוחות
והמחשבות שעוד בערו והסתובבו לי בראש מבלי שהיית הלי ברירה או שליטה
עליהם. ניצלתי את העובדה ששמרתי לפני כמה ימים כדי להקנות לעצמי זמן בשביל
לסדר לעצמי את הדברים בראש ולנסות להבין איך לעזאזל נתתי לעצמי להגיע למצב
של איבוד העשתונות.
אני ממש לא בנאדם כזה. אני בחור חזק, באמת שכן.
עברתי כמה דברים בחיים שחישלו אותי מאוד אבל בדיוק לאחר רגע שכזה כל
הבטחון העצמי שלי ירד לגובה של הרצפה. באמת שאני מתיימר להיות בנאדם חזק
ועמיד בפני מצבים כאלה, ובפני החיים בכלל. אני יושב וחושב האם אני באמת כל
מה שאני מעדיף או רוצה לחשוב על עצמי. יותר מכל עצוב לי שאני באמת משתדל
להיות חייל טוב, לא לעשות בעיות ובסך הכל לשחות בזרם של המערכת, ובכל זאת,
הגעתי למצב מנפשי שלא נותן לי לתפקד באופן תקין. אף פעם לא חשבתי שאני
אהיה מאלו שמאבדים את עצמם ככה. וזהו זכרון באמת לא נעים.
אבל
בכנרת היה נהדר. הייתי צריך לשנות קצת צבע בעיניים כדי לחזור לעצמי. אין
משהו שקמפינג עם חברים טובים, נרגילה וקצת שקט לא יכולים לפתור :)
עכשיו,
כבר כמה ימים טובים לאחר מכן אני משתדל לכבוש את הרגע הזה ומנסה לווסת את
החשיבה שלי לכיונים אחרים. אני מניח שכל אחד היה נשבר בצורה כזו או אחרת
תחת לחץ נפשי באופן יומיומי ושיטתי כמו שעבר עליי. המצב פשוט.. פשוט יצא
מכלל שליטה כי נתתי לעצמי להיאבד.
נפלתי על קבנ"ית ממש חמודה.
סיפרתי לה את הבעיה שלי והיא אמרה לי שהדרך היחידה שלי לצאת מהתפקיד
הנוכחי היא להוריד את הפרופיל שלי לפרופיל נפשי. ממש לא רציתי, כי זה באמת
לא אני והוא מעיד על בנאדם שאני לא, עד כמה שהסקאלה הזו של הערכת בנאדם
לפי הפרופיל נכונה ומהימנת.
יותר מכל זה היה פוסל לי את התפקידים שכן
רציתי, כך שבכל מקרה הייתי נותר קירח מכל הכיוונים: מצד אחד אני רוצה לצאת
מהתפקיד הנוכחי כי אני בסך הכל רוצה לעשות יותר ויותר מכך אני באמת יכול
ומסוגל, וכדי לעשות את זה אני ריך להוריד את הפרופיל לפרופיל לא נכון אבל
פרופיל שמוציא אותי מהמקצוע; מצד שני אין לי יכולת לעשות שום דבר שבאמת
תורם או מה שאני באמת רוצה במסגרת הפרופיל שיקבע לי. למדתי שזו לא הדרך,
ושיש לי עוד הרבה מה ללמוד. הייתי כל כך מתוסכל, כי הדרך היחידה שחשבתי
שאני אוכל לצאת ולעשות יותר, התבררה כלא יעילה ולא תורמת בשום דבר.
נותרתי באותו המקום.
והייתה
לי שיחה עם המפקד שלי בנושא הזה. המפקד שלי הוא איש ממש טוב. אחד שמסתכלים
עליו ומבינים למה לעזאזל צריכים קצינים בצבא. הוא הציע לי אלטרנטיבה.
בעצם, זה התרחיש הכי טוב שיכלתי לצפות לו.
הוא הציע לי להיות תחת חסותו
ופיקודו, בתפקיד שצריכים אותו מאוד ואין כרגע מישהו שעושה אותו ואני יכול
לתפוס את המקום שלו. הבעיה בצבא היא שמהרגע שהוכשרת לתפקיד מסויים, המפקד
שלך מחויב על פי הפקודות להעסיק אותך רק במקצוע שהוכשרת אליו. במקרה שלי
אני אעשה קורס למקצוע שני, ואז אני אוכל לעסוק בו ואולי בשלב מאוחר יותר
אוכל בכלל לפסול את התפקיד הנוכחי שלי, זה שעשה לי כל כך רע. רק למען הסר
ספק.
אני אהיה משרד לידו עם הפקידות שלו באווירה נינוחה ונחמדה, עם
סביבה מוכרת כי אני אתעסק בתחום המחשוב. אני גם אוכל להשתלם בקורס פעילי
חינוך ואז אוכל לגשת למיונים לפרויקט מסויים שאני מאוד רוצה ללכת אליו.
אלה פשוט תנאים הרבה יותר נוחים לעומת הסבל שהיה לי עד עכשיו. ובעיקר, כי
אין לי בכלל מה להפסיד.
אבן גדולה ירדה לי מהלב. אני משוחרר יותר.
אני מרגיש כאילו ירדתי לשפל המדרגה ועליתי בחזרה עשרות מדרגות. למדתי
לשנות קצת את הגישה שלי, ולהבין שגם אם לא, אני אוכל להיות הטוב ביותר גם
במקומות אחרים, ולא בצבא.
בינתיים, אני מתחיל דרך חדשה, הפעם ברגל ימין.
למדתי כמה שיעורים חשובים בשבועות האחרונים. בעיקר למדתי שיש לי עוד הרבה ללמוד.
עפיפון
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
