| 10/2009
ממשמש ובא אני עוד כמה חודשים בן 20, ואני חושב שזה יום ההולדת הראשון שלי שאני לא מצפה לו שיגיע. גיל 20 זה אומר שאני צריך להתחיל לקחת אחריות על החיים שלי, להתחיל לחשוב עם השנים כמו מבוגר ולהפסיק לעשות שטויות.
אני לא מוכן לזה עדיין ובכלל לא רוצה.
| |
תסבוכת השבוע הזה היה שבוע לא קל בכלל. אני חושב שהמפקד שלי היה במצב רוח קרבי מתחילה השבוע ולא משנה כמה עבדתי או השקעתי- זה לא ממש הספיק לו והוא עדיין היה עצבני ומתוח. אני מניח שאפילו אם אתה קצין אתה בנאדם שמותר לו להתעצבן. אבל רק לפעמים.. הרי קצינים לקחו את הכאב ראש הזה על עצמם . חזרתי עכשיו מהעבודה באיזה אולם אירועים שהתחלתי לעבוד לאחרונה. אני ממש נהנה שם ואפילו מעריכים את העבודה שלי שם אז אני מרוצה.. זה נותן לי את הרגשת התועלת העצמית השבועית שלי.
יש איזה מישהו לאחרונה.. שהיה בינינו קטע לפני שנה וחצי. הוא לא מזמן עשה איתי שיחה והוא הסביר שלא נתתי לו הזמנות שווה בגלל ש.. הוא ערס. טוב, הוא באמת ערס. אני לא יכול עם התדמית הזאת של הילד העיגל והעגיל באוזן, זה פשוט לא עושה לי את זה בעליל. מצד שני הוא עדיין מחזר אחריי אחרי המון זמן שאמרתי לו לא.. וזה קצת נוגע לי ללב. ניסיתי לחשוב על "דייט" איתו.. אבל אני לא מצליח לפנות זמן. תמיד אני מעדיף לעבוד או להיפגש עם החברים שלי במקום. חיי האהבה שלי פשוט מסובכים מדיי בשביל לחפור עליהם גם ככה.
מה שכן, אני עדיין לא מעשן. כמעט חודשיים.. וזו הרגשה נפלא.
עפיפון
| |
הסיפור שלי לפעמים אני מופתע מהקלות המשונה שלי להתחבר לעולם אחר. אני אוהב ספרים.. מאוד מאוד. בדרך כלל שאני משתגע על עלילה או ספר מסוים, אני לא עוזב אותו וכך קרה עם דמדומים. כל כך אהבתי את הסרט שהעלילה שלו קסמה לי ואיכשהו הספר באנגלית הופיע לנגד עיניי בשמירה אחרי שהקצין תורן שאל אותי אם אני אקח אותו או שהוא יזרוק אותו לפח. זה קורה לי לפעמים. הצורה שבה דברים מופיעים לנגד עיניי. קראתי את הספר באנגלית ובעברית. ברכבת לא יכלתי להפסיק לקרוא את מאה העמודים הראשונים, שמחתי בחלקם ובכיתי בחלקם.
אני אוהב להרגיש שאני חלק מסיפור, כי לפעמים הקלות שבבריחה היא קלות כל כך נעימה.. לפעמים ממכרת.
עפיפון
| |
בדידות בזמן האחרון שורר חוסר תקשורת גדול ביני לבין המשפחה שלי. לא משנה אם זה על כסף, על אופנוע או מכונית, על הרגלים ישנים או חדשים. אני מרגיש שיש מחסום ענקי שמפריד ביני לבינם. מאז שאמא שלי אמרה לי שאבא שלי עוד לא התגבר על הנטייה המינית שלי זה מציק לי נורא, אבל זה לא בגללו. אני פשוט מרגיש שאני לא קשור כל כך. לפחות לא לאחרונה.
ואיכשהו השגרה הצבאית שקצת מנוונת לי ת'מוח מרחיקה אותי מהאנשים שאני אוהב. אין לי כסף להתקשר לכל החברים שלי ולשמור על קשר. ואין לי כסף לקנות טלפון נייד נורמלי ולא להסתפק בגרוטאה הזמנית שהביא לי אחי, ואין לי כסף לקנות מחשב נייד כדי לא להיות בודד בבסיס בלילה. ותמיד אין ואין ואין. נמאס לי שאין לי מספיק כסף למה שאני צריך ונמאס לי להתלונן לגביי זה. בעיקר נמאס לי לחכות לבירוקרטיה נסחבת ולקוות שיאשרו לי את הבקשה לאישור עבודה. אם בכלל.
אני מרגיש שעם כל השגרה הזאת, שום דבר לא משתנה. הכל נשאר אותו הדבר. אותם האנשים, אותה הבדידות, אותן הבעיות. כאילו שום דבר כבר לא מעניין בחיים שלי. יצאתי לדייט, ומה הייתי אמור להגיד? לא מצאתי נושא אחר מלבד הצבא לדבר עליו ואני שונא את זה כי אני מרגיש שזה סופג אותי מכל הכיוונים ואני לא אוהב את זה כי אני מתגעגע לחיים הקודמים שהיו לי לפני בדיוק שנה. אני לא מתחרט שהתגייסתי(ובינינו.. זה לא שהייתה לי ברירה), אבל כל כך קשה לי להיות ב"קייטנה" הזאת שנקראת הבסיס שלי שהרוב עושיים יומיות ורק אני ועוד כמה עושים שם חמשושים, וההרגשה היא כל כך בודדה לפעמים..
אני פשוט מרגיש לא מעניין. שהחיים שלי לא מעניינים, משעממים. אין משהו שמרגש אותי, שמשאיר לי חיוך סתם. הכל טבוע במן שגרה שמתערבבת ולא נותנת לך אפשרות לחשוב אחרת. אני לא עושה דברים מעניינים, בייחוד לא דברים שאני אוהב. אני לא סובל, אבל גם לא טוב לי. נמאס לי להתלונן אבל אני בסך הכל רוצה חברים שיעבירו לי את הזמן וזה לא קורה במקום שאני נמצא בו.
אני יודע שיעבור לי ושיהיה בסדר, הרי צריך שיהיה בסדר רק לעוד שנתיים. בגלל זה אני קורא לזה "שחרור קיטור". עד הפעם הבאה שזה יגיע לי לגרון.
עפיפון
| |
 מתחת לפני השטח כשסגרתי את השבת בבסיס, אמא שלי, אח שלי ואחותי הפתיעו אותי מאוד ונסעו עד לבסיס שלי בשביל לבקר אותי. כמובן שאבא שלי נשאר מחוץ לתמונה כי הוא סגר את השבת בבית הכנסת. היה לי ממש כיף לראות אותם, במיוחד שזה משהו שבהחלט לא ציפיתי אליו וזו הייתה הפעם הראשונה במהלך שנה שמישהו בא לבקר אותי. אחי הגדול הביא לי את המחשב הנייד שלו והוא העביר לי את כל השמירות והכל עף לי בכיף :)
מאוחר יותר, בלילה, דיברתי עם אחותי דרך המסנג'ר והיא סיפרה לי עד כמה המצב בבית קשה. אמא שלי לא בנאדם בריא כל כך.. יש לה מחלת נפש מסוימת אם כי מגדירים אותה קלה. האמת ששמתי לב בעצמי שהמצב הורע לאחרונה, הרי בכל פעם שהיא מתחילה לצעוק ולרטון על דברים חסרי משמעות- אני נכנס לחדר או יוצא מהבית. אחותי כתבה וסיפרה שהמצב לא טוב. שאמא נמצאת כרגע בעלייה מאוד גדולה מבחינת מצב הרוח הרע שלה(זה קורה ללא כל סיבה ממשית) ושזה משפיע על כולם. בנסיעה חזור, למשל, היא לא הפסיקה לצעוק ולריב עם האחים שלי וזה הגיע למצב שהם כמעט איבדו את העשתונות. לאמא שלי יש לפעמים קטעים שהיא אומרת דברים מאוד לא יפים על אנשים אחרים.. וזה התחבר לי לשיחה שלנו ביום כיפור שעבר. כששנינו ניסינו להעביר את הצום בשיחות על דברים חסרי משמעות היא פתאום באה ודיברה איתי על אבא. אבא שלי ואני לא קרובים כל כך.. לעומת הוא והאחים שלי. היא מאשימה את זה בגלל חזרתו בתשובה, כי "בגללו" לא יצא לי לחוות ילדות של טיולים עם המשפחה והתקרבות לאבא, ובמקום, כמו שהיה תמיד בילדותי, התרחקתי מכל עניין הדת ושנאתי ללכת לבית הכנסת. כתוצאה מזה לא נוצרו בינינו יחסי אבא-בן נורמלים כמו לאחרים.
היא אמרה שהוא לא באמת מקבל את העובדה שאני הומו, ושהוא עדיין מתכחש לזה עם עצמו. אני ניסיתי לקחת את זה בפרופורציה, או בערבון מוגבל כלשהו, אבל בכל זאת.. המילים חדרו והסתננו מבעד לאוזניים אל תוך הראש והמחשבות. זה לא מעסיק אותי הרבה, אבל זה יעציב אותי מאוד אם זה נכון. בכל זאת.. עברו כמעט 5 שנים מאז שהם יודעים. ואני מייחל לו שישלים עם זה בדרכו הקשה שלו כתמיד.. כי הוא בנאדם שלא מרבה לדבר על הרגשות שלו או על מה שעובר עליו. אבא שלי הוא מקרה קלאסי לספוג משובח. הוא סופח, וסופח, ואם יש יותר מדיי הוא לאט לאט מטפטף אבל אף פעם לא מתפוצץ. ממש הבאתי אותה בדמיון הא?
מעציב אותי שהמשפחה שלי לא ממש מושלמת כפי שחשבתי שהיא או כפי שאני מעדיף לחשוב ולספר לאחרים.. אחותי נמצאת בעימות מתמיד עם אמא כבר שנים, והיא מאמינה שכשהיא תחזור למכללה בצפון המצב בבית ירגע כי אמא תראה אותה פחות. היא גם אמרה שאבא בדכאון.. אבל היא לא בטוחה. בין כה וכה, זה לא שהוא מדבר פחות מהרגיל. אמא שלי ואבא שלי צועקים המון לאחרונה, וזה מכעיס אותי ומוציא לי את הרוח מהמפרשים. בסך הכל אני יודע שאין דבר כזה משפחה מושלמת.. ושבכל משפחה יש את הדברים שלה הקבורים מתחת לפני השטח.
למזלי, חברים שלי עדיין נותנים בי את האנרגיה הדרושה לי להמשך. האמת שהתחלתי לצאת יותר לדייטים לאחרונה.. בשבועיים האחרונה הכרתי שני בחורים.. שכמובן אף אחד מהם לא מצא חן בעיניי ליותר מידידות מזהירה. אני תוהה אם אוכל למצוא יותר מזה.. הרי ברור לי שהאמון הרעוע והזכרון הטעון שלי מגברים שפגעו בי בעבר מונעים ממני להרגיש דברים ולהיפתח ואני לא מצליח לשנות את זה.
אחד מהם אפילו אמר שאני צריך פסיכולוג. אני חושב שאני בסך הכל צריך מישהו שיבין אותי.
עפיפון
| |
לדף הבא
דפים:
|