על קו האופק

על אבא לא דיברתי כאן בהרחבה. מובן לי למה.

אני מת על אבא שלי. מגיל צעיר נסעתי לטיולים עם כל המשפחה, בערך הזכרונות הראשונים שלי הם מזה שהלכנו לאיזה פארק לאומי והיה שם מטוס ענקי שטיפסתי עליו כי זה היה נראה לי נורא מגניב. הייתי הולך מלא עם אבא שלי ללונה פארק ומייבש אותו אחרי שעשיתי את המתקן של הספינה המתגלגלת אולי בערך 18 פעם ומקיא בבית את כל הפופקורן שאכלתי. זה היה תענוג .

עם מותו של סבא שלי בתחילת שנות ה-90, אבא שלי פצח בדרך חיים שונה שעמדה לשנות את כל המשפחה ואת ההתנהלות שלה. הוא ואבא שלו לא היו קרובים, תמיד היה בינהם יחסים של אבא ובן מאוד רישמיים כאלה. סבא היה מאוד מקורב לדת, היה לו מושב משלו בבית הכנסת שליד הבית שלהם והוא היה פוקד את בית הכנסת בכל יום ובכל שבת. עם מותו של סבא אבא שלי החל להתקרב מאוד לדת, ראשית כי הוא מרגיש קרוב יותר לאבא שלו ובמידה מסוימת משלים את החיבור בינהם על ידי שהוא ממשיך לפקוד את בית הכנסת ולשמור על המושב של סבא ושנית כי זה פשוט עושה לו טוב. וזה כבר אומר הכל.

השינויים שעברה המשפחה היו מטורפים ובמיוחד היחסים בין ההורים. אמא לא סבלה את זה.

פתאום הוא הפסיק לנסוע בשבת והפסקנו לטייל בטבע. ופתאום הוא הפסיק לצאת איתנו לדברים מגניבים כמו ללונה פארק או לאילת אז נתקענו בבית.

פתאום הוא החל לשים כיפה כל הזמן ואמא שלי לא ידעה איך לאכול את זה. פתאום אדם שהיא הכירה כל חייה (הסיפור בינהם בכלל מצחיק, הם נעשו חברים בכיתה ח' בערך. זה פלא עולם איך הם עדיין מאוהבים) משתנה לה ללא היכר. זה זעזע את כל המשפחה והם רבו כל יום.

בתור ילד של אמא הייתי בצד שלה. היא התחילה להתסיס אותי כנגד הדת וכנגד ההתנהלות שלו, ביקשה ממני לא ללכת לבית הכנסת (גם לא נהניתי שם יותר מדיי, לא התחברתי לעניין התפילות ושיעמם אותי להישאר במקום אחד כל כך הרבה זמן) ובכלל בגלל שהפסקתי לעשות את הדברים שהכי אהבתי עם אבא שלי - התחלתי לכעוס עליו בהדרגה, ולכעוס על מה שמרחיק אותי ממנו.

כשיצאתי מהארון בגיל 15 זה היה עוד יותר קשה. פתאום הייתי צריך להתמודד מול אבא ולהסביר לו בפתקים (המחנק בגרון הכשיל לי את כושר הדיבור) איך לעזאזל קרה שאני הומו, ושאני מצטער, ושאין לי מושג בכלל איך זה קרה. ושאני ממש לא רוצה להיות כזה.

אבא שלי הפתיע ואמר שהוא "יאהב אותי ללא קשר אם אהיה שחור, לבן, הומו או לא" וזה שבה את ליבי.

למרות זאת הפער היה נראה כבלתי ניתן לגישור. זו הייתה תקופה שהיחסים בינינו לא ידעו איזון. הוא מצידו לא ידע איך לאכול את הקטע של ההומוסקסואליות שלי ואני לא יודע איך אני אמור לאכול את הדת, עכשיו בשילוב עם הנטייה שלי.

אבא שלי איתי? אבא נגדי?

אם הוא הולך לבית הכנסת הוא בעצם אומר שהוא מסכים עם זה שצריך לחתוך לי תזין ולהרוג אותי כי אני הומו?

מה עכשיו?

היינו נכנסים על זה לריבים לא קטנים, המון שתיקות של שבועות בינינו והמון חוסר איזון בהבנה. שנאתי את זה שהוא דתי, שמצד אחד איבדתי את האבא שאהבתי והיה אחד המגניבים, ומצד שני לא ידעתי אם הוא מקבל אותי בכלל לאור מה שהדת אומרת חרף הדברים המאוד יפים שאמר.

הוא מאוד מאוד מפחד מאיידס. פעם אחת הוא כתב לי מכתב שהוא מאוד פוחד מזה, ושאני אשמור על עצמי. אני לא אשכח את זה בחיים.. אבא שלי לא מביע את עצמי כמעט. כמו כל גבר טיפוסי.

מתישהו הבנתי שהבולשיט הזה לא קיים בכלל. הבנתי שעליי לקבל את אבא במלוא אמונתו ואומנותו כפי שעליו לקבל את הנטייה המינית שלי. ודיברנו על זה והיה נהדר. מאז אנחנו מנסים להתקרב מחדש, אבל נושאי השיחה תמיד תקועים.

אני רואה שהוא מנסה. הוא תמיד מציע להקפיץ אותי לכל מקום כי זה הזמן שלנו ביחד, לבד. ברוב הפעמים אנחנו מוצאים נושאי שיחה אבל בחלק מהפעמים יש שתיקה כשברקע יש באוטו את אותם שירים שהוא שומע כבר 20 שנה.

אני באמת מת על אבא שלי.

הוא מגניב רצח, והוא נראה טוב ואני מקווה שגם בגילו יהיה לי שיער שופע, גוף חטוב, כריזמה וסקס אפיל שמעיף אנשים על הרצפה. ממנו ירשתי את השטותניקיות שאני כל כך אוהב, את שמחת החיים שלי והאנרגיה הבלתי פוסקת. הוא אחלה של מודל לחיקוי שחושבים על זה. שני ההורים שלי כאלה מבחינתי וזו קביעה שלא הייתי מסכים איתה לפני שנה אבל ככל שאני מתבגר אני רואה ומבין כמה שהתכונות שלהם מוטמעות בי.

ואתמול שחזרתי מהבסיס לסופ'ש מצאתי את החיבור המושלם עם אבא.

חצי שעה של צחוקים וחיבור.

איזון שחיפשתי ומצאתי.

ישבנו עם הגיטרה וניגנתי לו את כל מה שלמדתי בחודש וחצי האחרון, מאז שהתחלתי. אבא משלם לי על השיעורים כי מבחינתו זו חוויה מתקנת על זה שהוא לא שלח אותי ללמוד גיטרה כבר בגיל 10 ואני נהנה מן ההפקר שנגרם.

ישבנו ביחד על כל השירים וראיתי שהייתה שם אינטראקציה שלא הייתה בינינו לפניי כן. חיבור. נושא משותף ותחום עניין ששנינו אוהבים והוציא משנינו דברים אחרים.

פתאום הוא היה במקום של חבר ולא רק כאבא.

אני מאמץ.

עפיפון

השתתפתי בתחרות כתיבה.

זה קצת מוזר. לכתוב לשם מטרה. לכתוב ולשכתב כל מילה שנייה או שלישית שאתה כותב. לשים לב לכמות המילים שיוצאות לך מהראש.

לא התחברתי לתהליך, אבל מאוד התחברתי לתוצאה.

הקו המפריד מציין את ההמשך לסיפור הקיים, שהוא גם קצת חלק מהסיפור שלי.

קריאה נעימה.

בשביל מה אתה כותב?

"בשביל מה אתה כותב? שאל ג'ו. ישבנו לצד דלפק עץ שצפה מבית הקפה אל הרחוב. מלצרית החליפה מאפרות, חטפה מפית והציצה לכוס הקפה לראות אם התרוקנה. שנים רבות היינו חברים ושנינו כתבנו. ג'ו העדיף תמיד להיות עורך וכתב בעווית, רק כשנדרש. חשבתי שהוא נהנה מזה בסתר.

היה בו משהו קפוץ. ביישן. עם אימת קהל. לכן העדיף להסתתר מאחורי שולחן העורך. טיפל בטקסטים של אחרים. סוג של מציץ.

אני אהבתי לכתוב. נהניתי. הכתיבה מילאה אותי שמחה, אושר. היא הייתה מאהבת טובה. מספקת. משמחת בזמנים קשים. תמיד שם. הוא נתקע מול מסך. אני רצתי.

"בשביל לספר", אמרתי. "לספר אתה יכול לעצמך", אמר ג'ו. "בשביל מה לפרסם?" זאת הייתה השאלה שלו. הוא היה תקוע עם כתב יד אוטוביוגרפי שפעל נגד כל מנגנוני ההגנה שלו. כמו חרך בחומה.

"כי לספר זה לזולת", אמרתי לו. "לספר צריך קהל, עוד אדם. לספר לעצמי לא מעניין אותי". "לספר בשביל שיקראו", אמרתי לו. "לספר זה לעולם".

ג'ו היסס. כאילו עמד לקפוץ מקומה גבוהה. להגיד משהו שיצטער עליו..

קטעתי אותו לפני שהספיק לומר. הבעתו נותרה כעוסה אך מתבוננת. "זה בדיוק ההבדל בינינו" אמרתי לו. "אתה עסוק בשכתוב חיי הלקוח שלך באוטוביוגרפיה שלו כך שיהיו מלאים ככל האפשר". ג'ו שוב היסס. עדיין היה קפוץ. התכונן להסתער. הוא הקשיב.

"בעוד שאני כותב כי אני תוהה האם אלמד משהו מניסיונם של אחרים". תמיד עניין אותי לכתוב על דברים שקרו לי. עצם החיבור בין היד והנפש תמיד סיקרן אותי. תמיד תהיתי מה יגידו אחרים על מעשיי. האם אני פועל לא נכון ומה זה נכון בעצם.

"זה בעצם אותו הדבר", אמר. "שנינו לא כותבים על חוויות?" הוא הפנה אליי שאלה נוספת. השיחות בינינו תמיד היו תחת ויכוחים כאלה. יש פעמים שזה מתיש. יש פעמים שזו המשמעות לחברות בינינו.

אולי הוא לא מבין. תמיד אהב לכתוב מבעד לסדקי חומת השתיקה של עצמו. הוא היה המבריק מבנינו. אני הייתי ההרפתקן.

"אתה כותב על חוויות של אחרים. אין בזה שום רגש", אמרתי לו. "אני כותב כי זה עושה לי פרפרים בבטן. מקפיץ לי את הלב והאנדרנלין בגוף". "זה משהו שאי אפשר לקבל מכתיבה על אחרים". "הכתיבה משחררת את הנפש וגורמת לי להבין על עצמי דברים שלא עוברים לי בראש בזמן אמת. וגם השיתוף נחמד". סיכמתי. המלצרית שוב בדקה האם כוס הקפה התרוקנה והביטה אל הרחוב. ההמון לבש חולצות קצרות כשנוספות מקופלות מבעד למותניהם. שמיים אפורים עם רוח חמימה. יום סתיו טיפוסי.

"אולי יש משהו בדבריך", אמר. היה נדיר שהוא הסכים עם מה שאמרתי מבלי להתווכח. "יש באמת משהו משחרר בכתיבה שמפענח את הנפש". הוא בהה בתקרה המתקלפת. כנראה לא אהב להודות שלפעמים דווקא כן הקשיב לאחרים. "אבל אני חושש להרגיש חשוף. ערום מבעד לקליפת הגוף שלי. לפעמים זה גורם לי לפקפק בהחלטותיי בחיים ולתהות האם אני פועל נכון", אמר לי.

"וזה כל היופי", אמרתי וחייכתי חיוך רחב. "בכתיבה אמיתית אתה חייב להציג את עצמך לעיני הבריות ולהיות נטול מסכות". "זה סיכון שאתה חייב לקחת אם ברצונך לחקור את הנפש", אמרתי.

"תמיד היה בי מן הפחד בלחשוף את תחושותיי לזולת", הודה בפניי. "העדפתי לכתוב למגירה ולהשאיר את מחשוביי עמי, אך לפעמים יש בזה מן התועלת". ג'ו תמיד היה אדם מחושב. יתרונות מול חסרונות. ניצחון מול הפסד. תועלת לעומת בזבוז.

"אני בטוח שכתיבה יכולה להוות גם לך פורקן נפשי. מאהבת טובה. משמחת בזמנים קשים", שיתפתי אותו במחשבותיי. "התועלת הגדולה ביותר תהיה אם תנסה", אמרתי לו.

ג'ו חייך אליי. העיניים שלו ברקו מבעד לקמטים שעל פניו. "באמת עייפתי להיות מאחורי שולחן העורך", התלוצץ. הוא סיים את כוס הקפה שלו בלגימה אחת אחרונה. הוא הביט אל השמיים וחייך פעם נוספת. נראה כי רק הוא הבין את אשר חשב. "כנראה שאצא למסע משלי. וגם השיתוף נחמד".

עפיפון

אני משום מה רוצה לזכור את ההרגשה הזו בדיוק.

הימים האלה.. שמתחילים רגיל ומסתיימים בצורה הכי לא שגרתית שיש. ימים שאתה מספיק לפגוש אנשים, להכיר אנשים, ליהנות במקומות חדשים.

מהימים האלה שדבוק לי חיוך חולמני על הפרצוף.

אהבתי שנזרקנו על החוף עם הנרגילה והכרנו אנשים חדשים, והיה פשוט כיף. חזרתי הבייתה ובמשך שעה וחצי שברתי את הראש וניסיתי לספר את שיער הכבש של חבר שלי שפשוט לא רצה לרדת לו מהראש. שישבתי עם חברים טובים שהכרתי לפני המון זמן ועדיין שומר איתם על קשר כי זה חשוב לנו.

אני אוהב את האיחודים האלה, ובעיקר אוהב שאני מצליח להוביל אותם אל הרגעים שאני רוצה. שמסביב לשולחן בבר רוק שאני אוהב יושבים ארבעה הומואים מתקופות שונות בחיים שלי, יושבים על בירה וצוחקים ביחד עם החברים הסטרייטים שלי- זה מבחינתי רגעים שאני מתמוגג מהם.

לא יודע מה איתכם, אבל השיא של הערב הזה היה שראיתי את האקס המיתולוגי שלי בבית הקפה עם החברים. אמרו לי שהוא דפק בי מבטים וזה היה נורא משעשע .

אהבתי שהלכנו למקום עם מוזיקה טובה, ואני יכלתי לקבל את הבריחה המתוקה הזו למקום שהרגליים שלי קיבלו את ההזדמנות לזוז מעצמן. שפגשתי חבר ותיק, מהאנשים האלה שלא משנה מה אתה כל כך שמח לראות אותם אחרי המון המון זמן שלא התראיתם.

אהבתי שחבר שלי התחבר איתו ועם החבר שלי, ושאחרי זה פשוט ישבנו לאכול (אני נמנעתי, בעיקר כי חשבתי על הריצות שאני אצטרך להשלים על כל ביס ב-3 בבוקר). שהייתה הרגשה טובה באוויר, ושקיבלתי גם טרמפ הבייתה מאותו חבר שהכרתי :).

ועדיין אותו חיוך דבילי מרוח לי על הפרצוף עוד מהבוקר, כי זה מהלילות האלה שאני חוזר הבייתה ומרגיש חי מאי פעם.

אני כבר מרגיש את זה בבטן, בתוכי ובכל כולי.

הלב שלי דופק חזק.

אני מוכן לזה. אני רוצה את זה.

הטיימינג הזה מגיע.

אני כבר לא רק מאמין.

אני יודע.

עפיפון

"אני בטוחה שהסימפוזיון ואתה חגגתם אתמול שלא היה אף אחד בבית"- המשפחה שלי קוראים לכל החברים שלי סימפוזיון כי הם באים בכמויות ועושים הרבה רעש לשכנים (היו כמה מקרים מצחיקים שאני עוד אספר).

"תתפלאי, אבל לא היה כלום. יצאתי אתמול", חייכתי לעברה והיא מבחינתה הייתה מרוצה כי שום דבר לא נשבר.

האמת שהיה לי "דייט" - עד כמה שאפשר לקרוא לנרגילה ובית ריק דייט..

אני מדבר עם מייק חודש בערך. איתו השיחות הוירטואליות לא זרמו בכלל והבנתי שאם אני לא אפגש איתו אז באמת לא ייצא מזה כלום. ויש לי על הכתף שטן קטן שלוחש לי באוזן ואומר לי "לך על זה ותפסיק לפחד כבר". אז נו טוב, עשיתי את זה.

אז חזרתי הבייתה ממסיבה ממש טובה. לא יודע למה, אבל יש לי אנרגיה בלתי פוסקת במסיבות. חברים שלי הם אלה שתמיד גוררים אותי הבייתה לא משנה כמה אני מבקש שנישאר. בפעם הראשונה והרביעית זה מצליח לי, אבל אחר כך זה מגיע לפסים שאני כבר חייב להתחשב. סתם זקנים..

חזרתי הבייתה והייתי בראש מצויין מהיין, וראיתי את מייק מחובר.

מייק בחור בשנות העשרים לחייו, עובר בתחום ההייטק שגר באזור פלורנטין (כמובן..), עוסק בספורט ימי, נראה ממש טוב ובכלל חמוד באופן כללי.

הרגשתי ספונטני להבזק של שנייה וזרקתי לו את ההצעה כששאלתי אותו אם הוא רוצה לקפוץ, והאמת שלמרבה ההפתעה הוא ענה בחיוב (בוא נגיד שהציפורים כבר צייצו בחוץ) וכבר נחת אצלי תוך 20 דקות.

אהבתי שהוא לא השקיע בהופעה ובא כמו שהוא, את זה שהתמונות שיקפו את המציאות ואת זה שהשיחה זרמה ממש. הוא לא "מושלם" (אני צוחק, אין דבר כזה באמת)- הוא יוצא למקומות שאני לא הייתי מתקרב אליהם ומשוגע על מזרחית. זה היה משעשע לשמוע ערוץ 24 ברקע, לעשן איתו נרגילה באמצע הסלון ולשמוע אותו אותו מפזז לעצמו איזה שיר של בטי חדד או שקר כלשהו.

עד כמה שהשעה הייתה מאוחרת, ואני הייתי לא מפוכח בכלל, והיה לי בית ריק, והיה זה והיה שם- דווקא לא הייתה שם אווירה של סקס בכלל. גופינו התקרבו בהדרגה ומדיי פעם התנשקנו אבל לא יודע מדיי. היה מאוד מעבר עם מייק, וזה מה שגרם לי להרגיש הרבה יותר בנוח והייתי עצמי.

כמובן שמרפי (הזבל הזה..) היה חייב להתערב ואיכשהו מצאנו את עצמינו במיטה ועדיין מדברים כל הזמן. זרקתי איזה משהו על זה שאני מאוד מאוד אוהב לישון מחובק, והוא אמר שגם הוא. באמת מזמן לא נהניתי ככה, ואותו השטן על הכתף שחפר לי מקודם וודאי היה מרוצה כי הוא דיבר על ליהנות.

חום הגוף שלו היה ממכר, הנשיקות איתו היו טעימות, והוא עטף אותי ואני עטפתי אותו. הרגשתי מחובר אליו עם כל נשיקה שעה ששני גופינו (כמעט, אבל לא נתתי. יש גבול..) התחברו לאחד. היה לי כיף לעשות לו נעים, ולו היה חשוב שאני אהנה.

עד צהריי היום הזה ממש היינו ביחד, כשערוץ 24 עדיין מהדהד בסלון מבעד לדלת.

מייק בחור נהדר, אבל הוא לא בשבילי (בוא נגיד שהוא בשנות העשרים המאוחרות לחייו) ואני בטוח שמישהו אחר בגילו יכיר אותו לעומק ויעשה אותו מאושר.

נפרדנו בחיוך רחב, בחיבוק עוטף ובנשיקה שמשאירה בהחלט טעם של עוד.

בדיוק 10 דקות לאחר מכן ההורים שלי חזרו הבייתה.

מרפי אולי קצת לא הוגן לפעמים אבל הוא אף פעם לא מאכזב.

עפיפון

ג'ון

לפני כמה שבועות פנה אליי באטרף מישהו חמוד וציין שהוא בחור איטלקי בשנות ה-20 לחייו, אמר שהוא עומד לבקר בישראל בעוד כשבועיים ושאל אם בא לי להסתובב איתו ועם החבר שבא איתו ולהכיר לו את תל אביב.

הוא היה נראה חמוד לאללה והשיחות שלנו זרמו בכיף, אז המשכנו לדבר עד שהוא הגיע לארץ. קבענו להיפגש לבירה באחד הברים ההומואים באיזור, ואני כמובן לקחתי איתי חבר זורם שישעשע קצת את הידיד שלו ושישווק לנו את הארץ בצורה הטובה ביותר.

סימסתי לו שהגעתי והוא יצא החוצה וחיפש אותי.

ניצב לפניי בחור קצת יותר גבוה ממני, בן 20 ומשהו, איטלקי עם מבטא שהמיס לי את הצורה כמו ילדה קטנה. נקרא לו ג'ון.

התחלנו לדבר מהרגע הראשון ועל הדרך גיליתי שהוא שלח לעוד 20 ומשהו אנשים את ההודעה שהוא שלח לי וזה כדי להכיר כמו שיותר ישראלים. הבחור חכם.

המשכנו לדבר והלכנו לרקוד קצת.. אני לא כזה אהבתי את הריקודים אבל זרמתי כדי שהוא לא יתבאס. ובכלל החבר שהוא בא איתו לארץ התברר כמעפן שרק יושב על הכסא כל הזמן. ג'ון ניסה להתקרב אבל התביישתי.

מכל מקום יצאנו החוצה וישנו על הספות. שנייה לפני שהתיישבנו החבר שבאתי איתו לקח אותי הצידה, נזף בי ואמר: "לעזאזל איתך עפיפון, יש לך בחור איטלקי חתיך שרוצה אותך, מה נראה לך שעובר לו בראש? הוא תייר בארץ הקודש אז לך תראה לו מה זה ותפסיק להתבייש כבר". קצת נבהלתי מהדרישה המוגזמת אבל רציתי לצאת גבר.

התחלנו לגעת אחד בשני עם כל מיני משחקי ליטופים ונגיעות תמימות-שיודעות-בדיוק-איפה-לגעת אבל התביישתי ממש כי הרגשתי לא בנוח. ג'ון היה חמוד ממש אבל זה הרגיש לי מאוד מאולץ באותו הרגע ולא עשיתי יותר מזה. נראה שהוא התאכזב קצת וחשב שאני לא בקטע.

לפני שחזרתי הבייתה אמרתי לג'ון שיש מסיבה ממש טובה למחרת ושהוא חייב לבוא. הוא חייך ואמר שיהיה איתי בקשר.

לקחתי את אחד החברים הכי טובים שלי ושתינו קצת יין לפני המסיבה גם כי זו הייתה הדרך היחידה להכניס לו מצב רוח ואני מבחינתי רק נכנסתי למצב רוח טוב עוד יותר. אף פעם לא הייתי במסיבה כזאת אבל המוזיקה הייתה נהדרת, אין משהו שאני אוהב יותר מלרקוד בסגנון חופשי על גבול הברייקדאנס, לנוע עם המוזיקה בתיאום ולהתעלם מקיומם של אנשים נוספים מסביבי. באמת שהיה נהדר.

ג'ון בינתיים שלח לי הודעה שהוא שם ושהוא מחפש אותי, ואני מבחינתי רקדתי עם עצמי ולא שמתי לב.

פתאום אותו ידיד נאמן שכבר פגש אותו, מצא אותו והביא אותו אל זרועתיי. אני שהייתי עדיין תחת השפעה של היין, כולי הייתי נתון למצב רוח טיזרי משהו.

התקרבתי אל ג'ון ונישקתי לו את העורף בעדינות כשהעברתי את הידיים שלי על המותניים שלו. ההרגשה הייתה נהדרת, כאילו התחברנו מחדש.

התנשקנו, אבל היה בזה משהו אחר. לא הייתי "חרמן", פשוט נהניתי לרקוד איתו. בשלב מסויים ג'ון אמר לי שאני חייב לעזור לו להעלות קצת את המצב רוח של החבר שלו (סבתא שלי אנרגטית יותר ממנו ובהרבה) ואני לקחתי את המשימה הזו והלכתי איתה עד הסוף. עם קצת צומי הבחור נכנס לעניינים, התמלא במצב רוח ונזכר שזה סגנון המוזיקה שהוא דווקא הכי אוהב לרקוד. היה מצחיק לראות את זה.

וג'ון ואני המשכנו בשלנו. המשכנו את התיאום המושלם הזה של שנינו שנוצר כשרקדנו ביחד. תמיד העדפתי לרקוד לבד ונמנעתי מזה, אבל איתו זה הרגיש לי הכי טבעי, הכי מתואם וכיף הרבה יותר.

הלכנו הבייתה וקבענו להיפגש למחרת בערב. שלחתי לו הודעה ובינתיים יצאנו אני וחבר לסבב ברים באיזור. כל הערב הוא לא ממש ענה וחשבתי שהוא סתם משחק איתי וכבר לא היה לי כוח, אז אחרי שמיצינו באתי ללכת הבייתה.

שנייה לפני שעליתי על המונית ג'ון מתקשר אליי ואומר לי לחזור כי הוא רוצה לראות אותי, ושהוא מצטער שהוא לא ענה. זרקתי איזה קללה באוויר אחרי שהבנתי שרק מלשמוע את הקול שלו כבר התחלתי ללכת לכיוון הבר.

פגשתי אותו והפעם כבר היינו הרבה יותר פתוחים אחד עם השני. באתי מאחוריו ועטפתי אותו בשתי הידיים ואמרתי שלום. לא עזבתי אותו לשנייה. הוא גם חיפש את המגע שלי אז לא היה איכפת לי להביא לו אותו כמה שירצה.

הפעם הוא היה לבד.. ואני כמו כל ג'נטלמן ליוויתי אותו הבייתה.

זה היה כמו בסרטים, נשבע לכם.

אני שילבתי את הידיים והוא החזיק לי את הזרוע עם היד שלו ונצמד אליי שעה שהלכנו ברחובות תל אביב. הסמטאות היו מוארות לפעמים מהמרפסות הלבנות, מאורות הפנסים או האורות של החנויות שהיו סגורות ורק השלטים הבהבו להם בחורף. הירח לא זרח בשמיים אבל הכל היה כל כך לבן.

האמת שתמיד רציתי לעשות את זה, ולא היה איכפת לי שיראו אותי. זה הרגע שלי עכשיו ושיקפצו לי כולם.

"הרבה אנשים הזמינו אותי לבוא אליהם לדירות, אתה יודע למה.. אבל אותך רציתי לראות" הוא חייך.

שנינו עם האנגלית "הרהוטה" ניסינו לאלתר כמה שיותר אבל הבנו הכל. איכשהו השיחה שוב זרמה והגיע לפסים של היציאה מהארון, המשפחה שלי ושלו, איך הסביבה כאן ובאיטליה מקבלות את זה, אפילו על המסע לפולין. לא האמנתי שעד לפני יומיים דמיינתי אותנו במיטה ועכשיו זה לא עניין אותי בכלל.

המשכנו ללכת יד ביד בסמטאות תל אביב שאף פעם לא ראיתי כמה הן יפייפיות כי לא היה לי עם מי ללכת בהן מעולם.

ליוויתי אותו עד מפתן הדלת, הסתכלתי בעינייו ועטפתי אותו בשתי ידיי. חייכתי לעברו חיוך רחב וקצת ממזרי וטמנתי את הראש שלי בחזה שלו. התנשקנו במשך דקה.

"אתה מוזמן תמיד לבקר באיטליה. תודה שליווית אותי. " הוא חייך לעברי וסגר אחריו את הדלת.

ידעתי שהאשלייה הזו שלקוחה מסצנה של איזה סרט משנות ה-60 כל כך לא אמיתית. מה אני עושה למען השם?

הרי צת נסחפתי לסרט הזה בעצמי..

נותרה לי עוד פעם אחרת לראות את ג'ון. הוא טס בעוד כמה ימים חזרה לאיטליה, וכשהוא יעזוב האשלייה תיעלם ביחד איתו.

הזכרונות הנעימים יישארו. וזה מה שהרווחתי.

עפיפון