על קו האופק

עברתי למקום חדש, לחדר חדש. הוא קצת מרוחק מהבית.

מוזר פתאום בלי כל ההמולה, מוזר בלי הצעקות של ההורים שלי ובלי ערוץ האוכל ברקע של הסלון. מוזר ללכת יותר מעשר צעדים עד לשירותים הקרובים, מוזר שכל כך קר כי כל הקירות כאן חיצוניים ואני קופא. מוזר שאני לא יודע מה קורה בבית, לא שומע מי עבר מבעד לדלת או מי דופק בכלל.

פרטיות מזהרת. אני יכול עכשיו להביא לכאן את מי שאני רוצה מבלי לעשות רעש (לא שזה הפריע לי עד עכשיו.. השכנים עוד שנייה מזמינים רוצח בגלל הצעקות שהסבתי להם במהלך השנים), שלא לדבר על להביא לכאן את בן הזוג שלי שיחיה (אני רק צריך למצוא אותו קודם).

אבל יש כאן אווירה נעימה. המון עץ, המון חום. אלמנטים של אדמה ויציבות וזה מרגיש לי נכון.

הוא היה חמוד מאוד, וראיתי אותו מגניב לעברי כמה מבטים. הוא ישב כמה מושבים ממני אך בטווח העין שלי. הוא היה נראה לי כאילו לקחו אותו מאיזה סרט אמריקאי, עם השיער הבלונדיני והדגמ"ח הטיפוסי. סקרתי אותו במבטי, שתיתי את כוס התה והגנבתי מבט מיוסר אל עבר התיק שנייה לפני שמרחתי את הפרצוף שלי עליו ועצמתי עיניים.

אני אוהב לישון ברכבות, כי אני לא שומע כלום ואני אוהב את הנסיעה הרציפה שבקושי מרגישים בה. הפעם היא הייתה מפוצצת והמצפון שלי הרים לי את הראש ואילץ אותי לנסות להירדם על המושב. ראיתי אותו מסתכל ומחייך ומתבונן בחלון. היו כמה פעמים שפקחתי את העיניים וראיתי אותו מסתכל עליי. לפעמים בהיתי בו בחזרה והוא הפנה את המבט שלו. פעם אחת הם הצטלבו לכמה שניות ארוכות מאוד.

קפצתי בחינניות מבעד למושב כדי לא להעיר את הבחור שהתעפץ ליד המושב שלי, חייכתי לעברו וירדתי מהרכבת.

יצאתי מהתחנה, יושב על המדרגות ובוהה בשובל המכוניות שנסעו על איילון. העיניים שלי נעצמו. אבא עדיין לא הגיע, יכול להיות שהוא מתעכב באיזה פקק. כל כך יפה מצידו לבוא לאסוף אותי בכל פעם. רכנתי לעבר הגדר וראיתי רכב עוצר ליד המדרכה. הוא היה בשנות העשרים המאוחרות והיא הייתה כנראה בגילו. לא יכלתי שלא להתעמק בהם אבל שמרתי על חזות לא מתעניינת. הוא חייך לעברה ושניהם הסתכלו אחד לשני בעיניים והתנשקו בלהט.

הוא חיבק אותה חזק, ליטף את ראשה ואת גופה והיא עטפה אותו בידייה. היא באה ללכת והוא עצר אותה ונישק אותה שוב.

חלמתי. חלמתי שאני באותה הסיטואציה. נפרד מהחבר שלי, גם אם זה לנסיעה קצרה שאראה אותו בערב או למחרת. הרגשתי את החום ואת תחושת הביחד. דמינתי אותו מנשק את כולי. העיניים, המצח, הלחיים ואת הגומה הצדדית, הידיים והשפתיים. הרגשתי בטוח.

לא היו לו פנים. לא ידעתי מה לדמיין. אני שונא את זה שאין לי פנים לדמיין. פנים לחשוב עליהן.. עיניים להיאבד בהן.

דמיינתי אותנו מתחבקים, ופתאום התעוררתי.

אבא שלי הגיע.

גם אני רוצה להיות כמותם.

עפיפון

אני שוכב על מיטת הברזל עם המחשב שמחמם לי את הברכיים. העיניים שלי מתכווצות ואני משפשף לי את המצח ברכות. עוברת בי צמרמורת של קור שלא בטוח שהיא בגלל האוויר הקפוא שמגיח מהחלון למעלה. אני מרגיש מוזר.

הוא גורם לי להרגיש מוזר. לשקול כל מילה שאני אומר. למה? אני ממש לא כזה. תמיד זורק את מה שעובר לי בראש ומה איכפת לי בכלל?

אני לא יודע למה אני מרגיש מחובר אליו כל כך.. אם זה אולי בגלל שאני מבין את מה שעובר עליו, אולי כי הוא מיוחד בשבילי ואני מרגיש ששווה להילחם על ההרגשה הטובה שלו (למרות שיוצא שאני דיי חופר). אולי זה בגלל שהוא אולי הראשון שהתחברתי אליו מכאן והראשון שהתחבר אליי בחזרה. אולי זה קצת מהכל.

אני נזכר בשיחה האחרונה שלנו ובכלל בכל השיחות שלנו לאחרונה. נראה כאילו עברנו למימד אחר. הוא גם מקבל פה אזכורים תכופים לאחרונה, גם אם זה בין השורות.. כנראה שזה בגלל שהוא בכל זאת חלק מסוים מהחיים שלי ומהמחשבות שעוברות לי בראש.

אין לי מושג איך זה אמור להיות כי ההיכרות הזו כל כך מוזרה. לא נראה לי שתהיה לנו את ההזדמנות בכל מקרה. יש רגעים שהוא מחזיר אותי לקרקע וגורם לי להסתכל מסביב ולתהות איך ולמה, ויש רגעים שאני שומע בקול שלו כמה נמאס, וכמה נשבר וכמה כואב למרות שהוא לא אומר עד כמה. אני כואב איתו ולפעמים בוכה מאיך שהוא מתאר את הדברים. כל כך קשה אך עם זאת כל כך פגיע. היו פעמים שהזכיר לי את עפיפון המאוהב. העפיפון של פעם..

היינו במוזס בשעה 3:00 בבוקר ביום שבת. כולך נמצא בשוונג של למצות את הסופ'ש עד תום ובדיוק סיימתם לקרוע איזה דאנס בר שאתם ממש אוהבים. פתאום כולם רוצים לדפוק 300 גרם של בשר עסיסי וטעים, ותוך חמש דקות זה כבר על הצלחת. נשמתי את הריח ולקחתי נשימה עמוקה והרגשתי איך המחשבות מתרוצצות לי בראש. לשבריר של שנייה כמעט נכנעתי לתשוקה ולתאוות הריח אבל בסופו של דבר התגברתי על זה.

אני חושב שזה היה הרגע המכונן שבו התחלתי להרים את עצמי מחוסר האונים שהייתי שרוי בו.

הפסקתי לוותר לעצמי. התוצאות הגיעו.

התחלתי להרגיש בנוח יותר במחיצת אנשים, ופתאום השתחררתי יותר. במסיבות, בהכרויות, בתעוזה שבאה איתם.

אבל אני בתקופה מאוד מאוד מוזרה.

הכרתי שני בחורים מקסימים.

ג'ק התחיל איתי במסיבה לפני כמה ימים. היה איתו ממש כיף, לא הפסקנו להתנשק והרגשתי שהיה חיבור שהרגיש לי מיוחד.

הלכתי בעקבות מה שהרגשתי ולא פחדתי, והמשכנו אליו לדירה. שקמתי בבוקר חיפשתי את הנשיקה והחיבוק, אבל כנראה שהוא חיפש דבר אחר..

אני בכל זאת מנסה.

מייק קצת שונה ממנו. כבר סיפרתי עליו כאן, והוא הראשון שנפגשתי איתו יותר מפעם (אני נמנע מהמילה 'דייט') אחת בשלוש השנים שאני לבד. היה איתו נהדר, והרגשתי איתו כל כך בנוח וזה משהו היה חסר לי מאוד. ישבנו עם הנרגילה בבית שלו, ליטפתי לו את הבטן וראינו ביחד מאסטר שף. התגעגעתי לזה.

אבל אני פשוט נוראי. בכל פעם שאני מרגיש שהוא מתקרב יותר מדיי, אני פשוט מתרחק.

אני מרגיש שאין בי כלום. אני כל כך רוצה לתת ולהעניק אבל ברגע שהוא מתחיל לחשוף את הקליפות ולהכיר את עפיפון אני מוצא בו פגם ועוד פגם. אני מוצא אותם בכולם ולא מצליח להתגבר על זה.

אני מחפש את האהבה הטהורה שהייתה לי.. אהבת נעורים. אהבה פשוטה. אהבה של ילדים.

אני חושש שלא יהיה לי אותה יותר ואני מסתכל על המחשב בפרצוף חלול ומסרב להאמין.

עפיפון

דווקא ברגע שבו אתה כמעט באפיסת כוחות, בעייפות מוחלטת וכשממש כבר נשבר לך הזין - פתאום הכל נגמר.

פרויקט צבאי שעבדתי עליו למעלה מחודשיים הגיע לסיומו. בדרך הבייתה אני רואה את עצי האורן למרגלות הרי ירושלים ואני נושם לרווחה.

תחושת סיפוק, עייפות וחיוך לפני עצימת העיניים.

עפיפון

:)

אני שוכח מהכל כשאני שם. כל פעם במקום אחר, אבל תמיד שם. בפינה הקטנה שלי.

חיוך גדול עולה לי על הפרצוף. אני לפעמים אוהב לשיר את המילים ולהתנהג כאילו השיר מדבר עליי.

אני אוהב לזוז עם המילים, לנוע עם הקצב, לעצום את העיניים.

הגוף שלי מתפוצץ. הרגליים שלי מתנוענעות לבד.

חופש ועוצמתיות.

וכמובן חיוך.

עפיפון