על קו האופק

בעודי מסיים את המקלחת לה ייחלתי במשך שעות ארוכות במהלך המשמרת האחרונה, התלבשתי ויצאתי לסיבוב ליד מקום מגוריי. מסיים את הסיגריה האחרונה שבחפיסה. הייתה זו שעת לילה מאוחרת ואיש לא היה בחוץ מלבד לכמה אנשים ברחוב שדיברו בינהם ליד המרכז המסחרי הקטן למרגלות הבניין הגבוה באיזור. יצאתי לסיבוב הכמעט-קבוע שלי בכל לילה לפני השינה בעזרתו קיוייתי לנקות את המחשבות ולהרגיע את הסערה שמתפרצת מפעם לפעם.

לקחתי את השאכטה האחרונה ולאחריה את הנשימה העמוקה ביותר שאפשר כדי לאוורר את נשמתי. בעודי מסתכל לשמיים אני נדהם לראות פלאש גדול שסנוור את עיניי, מה שנתן תחושה מסויימת שצלם פאפרצי חיכה מאחוריך מספר דקות והפתיע אותך כשהסתובבת. אחרי הברק שבהק לאיטו בשמיים הסגריריים, הגיע הרעם מחריש-האוזניים. חשבתי לעצמי. פעם, בילדותי, פחדתי מהמון דברים. כולל רעמים. משום מה לא יכלתי לסבול את הרעש המפתיע והבלתי-נסבל שהחריש את האוזניים שלי ולכן לאחר כל ברק שהייתי רואה, אם הייתי לבד הייתי מיד נכנס אל מתחת לשמיכה ואוטם את האוזניים.

מן פחד שכזה.

כך נזכרתי באותם רגעים בהם הייתי מתחבא מפני הרעמים. השתדלתי לקצר את הסיבוב שלי באיזור וחזרתי הבייתה מכיוון שהברקים כאילו הזהירו את כל האנשים שעוד נמצאים ברחוב בשעה כה מאוחרת להיכנס מיד לבתים מפני שגשם כבד עומד לרדת. אכן הבנתי את הרמז ובצעדים גדולים חזרתי הבייתה וסגרתי אחריי את הדלת.

עוד אחד. מיד כשהסתובבתי פתאום הרגשתי בעוד פלאש גדול ובוהק שהבהיק לחצי שנייה את כל הרהיטים בסלון, שמיד החזירו את האור בחזרה אל חלונות הזכוכית. ניסיתי להסתובב מייד על מנת לראות את סופו, אך ללא הצלחה. מיד לאחריו נשמע עוד רעם, הרבה יותר חזק מקודמו. הצטערתי על אותם אנשים שלבטח התעוררו מחלומם העמוק. ולאחריו עוד אחד, ואחד נוסף.

פרץ של אנדרנלין החל לטפס בדמי. מצאתי את עצמי פותח את חלון חדרי ומסתכל על הברקים שלא חדלו מלהפסיק. עוד אחד. ועוד אחד. ואחד נוסף לאחריו. בהתאמה מושלמת רעמים רועשים כל אחד כקודמו.

באותו הרגע, עלתה בי מן תחושה של אופוריה מסויימת, שהרי אני עד למראה כל כך יפה. השמיים כאילו מצלמים את האדמה כשכל כמה שניות ירו פלאשים קצרים ודחופים אל הבתים במה שנדמה כאילו מישהו למעלה מנסה לצלם את אשר מתחתיו.

וכך זה המשיך. פתאום החל לרדת טפטוף, שהתגלגל לממטרי גשם קטנטנים שליטפו את גגות הבתים. זמן קצר לאחר מכן טיפות קרות כקרח החלו נופלות בחזקה על גג המחסן והבתים הקרובים ועם הגשם היורד מצאתי את עצמי יוצא החוצה אל המרפסת ולו רק על מנת להסתכל על הברד הראשון לעונת החורף שבאותה שנה.

לבשתי במהרה חולצה ארוכה והתעטפתי בשמיכת-צמר מחממת כדי לא להתקרר יתר על המידה, ובעודי יוצא החוצה אטמתי את האוזניים כיוון שהרעש היה מחריש מדיי. רעש הגשם הכבד לא אפשר לי לשמוע אפילו את מחשבותיי שלי. הרעמים בשילוב הגשם המאיים, היו אפילו מפחידים יותר ממיקודם. פחדתי להוריד את הידיים.

לאט לאט, התחלתי להוריד יד אחת, ולאחריה את השנייה. אספתי את חלקיקי הברד אל ידי, שמיד התאדו עם מגע חום-גופי. אותה סיטואציה כבר לא היתה מאיימת כל כך שעה ששמחתי למראה הברקים המרצדים בשמיים.

נהניתי מכל שנייה. מראה הברקים המרצדים בשמיים ריתק אותי בפה פעור שעה שהבטתי גבוה אל השמיים, מחכה לתפוס שובל של קו כחול בוהק כמו בתמונות. כעבור כמה רגעים הגיע ברק נוסף שהיה כמעט מעליי. הוא התפרץ בין העננים במן שובל של ענף חסר-עלים בחורף, כולו בצבע כחול עמוק. יצאתי אל הגינה עם רגליים יחפות כשגופי מתנגד לכך נחרצות. עד היום זכורה לי תחושת ההלם מהקור המקפיא אותו נשאו המים.

ואני בשלי. התהלכתי בנונשלאנטיות בגינה כשפניי אל העננים, מרותק.

חזרתי אל החדר, מתכסה בשמיכה ומתכונן לישון. סגרתי את החלון, משאיר פתח קטן לברקים לחדור החוצה אל החדר החשוך בכדי שאוכל להנות מהסופה למשך עוד כמה רגעים. הנחתי את ראשי על הכרית, נותן לשינה לבוא ולקחת ממני את תחושת ההכרה לכמה שעות עד הבוקר.

נרדמתי מיד בפעם הראשונה מזה שבועות.