על קו האופק
כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק. |
| 8/2010
אני מצטרף למאבק
הגעתי לשדרות רוטשילד וחיפשתי את מה שרציתי למצוא. כשראיתי אותם, פתאום הרגליים שלי הכפילו את קצב ההליכה.
כבר רציתי להיות שם, רציתי להיות חלק מזה.
לקחתי במהירות לפיד וחיכיתי להדליק אותו עם יינתן האות. אפילו לקחתי עוד לפיז ודחפתי אותו בכיס למקרה שייגמר לי באמצע.
נאומים קצרים של אנשים גדולים.
התחלנו ללכת. חום צורב מכל עבר, לחות שמכפילה את עצמה. כולם מסביבי הזיעו כאילו חזרו הרגע מריצת מרתון.
הלכתי בפרצוף עצבני שכבש לי את הפנים ולא הסכים לעזוב אותם. לא עניין אותי שום דבר, גם לא המילים המצחיקות שאמר חבר טוב שלי שצעד לידי. הוא מלווה אותי בחיים כבר המון שנים- תקופות שפחות ותקופות שמאוד. השנה התחברנו במיוחד, אולי לאור מה שקרה.
ציפיץי לשמוע משהו. כמה הסברים או אולי תמונת מצב שדברים כן השתנו, שהגלגל כן מתגלגל בסיבוב הנכון סוף סוף. אבל לא כמו שצריך. לא מספיק.
הדבר שמשך את תשומת ליבי הוא אותו נער שישב על כסא גלגלים. הוא היה עם הגב לבמה ובחן את האריחים ברצפה מבעד פנים נפולות. הלב שלי התפוצץ כשראיתי אותו.
הרגליים שלי שוב עשו מה שהן רוצות והלכתי אליו.
מבעד לדמעות שחנקו לי את הגרון מלפני כמה דקות, פניתי אליו בחיוך רחב והסתכלתי לו בעיניים. תמימות מהולה בעצב וכעס.
"רציתי להגיד לך שאתה כל כך אמיץ", נגעתי בידו ונישקתי אותו על המצח.
"תודה" הוא אמר וחייך אליי.
אחרי כמה דקות אותו אחד יצא לנאום בפני כולם למה לעזאזל הוא צריך לשבת על כסא גלגלים כל החיים שלו ורק בגלל שהוא הומו. הגורל שלו מרתיח אותי. עם לי קשה להשלים עם זה, אם אני מעלה שאלות נוקבות לבורא עולם- מה איתו?
דבר אחד שהבנתי בעקבות הרצח, הוא שלא משנה מה אתה עושה וכמה שלא תרצה, אתה חלק מהקהילה שנקרא הקהילה ההומו-לסבית. אתה יכול להיות ימני ציוני, שמאלני רדיקלי, בלי דיעה בכלל או עם קשת רחבה של דיעות- זה עדיין משייך אותך אליה.
אתה יכול לטעון שאתה חיי חיים סטרייטים. אתה יכול לקום לעבודה בכל בוקר, להיפגש עם החברים שלך בערב ולנהל אורח חיים כמו שאתה רוצה ואוהב ללא קשר והשפעה לנטייה המינית שלך. אתה גם יכול להגיד בגלל זה שאתה ממש לא חלק משום דבר, ושממש לא איכפת לך ואתה לא רוצה להתערב. אתה יכול לבקש שיעזבו אותך במנוחה ושהפגנות, צעקות ומחאות ממש לא משקפות את הבנאדם שאתה.
"למה אני צריך לצעוד בירושליים? זה בירת ישראל ואפשר להתחשב בחרדים שם למען השם".
"למה יש את המצעדים המיותרים האלה בתל אביב? לא פלא שאנחנו מוצגים ככה".
"למה אני צריך להפגין? אני לא חלק משום דבר. אני רק הומו שמנהל אורח חיים סטרייטי לגמריי".
מה שלמדתי מהרצח.. הוא שיש עוד המון על מה להיאבק.
לא משנה כמה תגיד או תגידי שלא איכפת לך ממה שקורה סביבך ושאתה לא חלק מהעניין- מתישהו תרצה לגדל משפחה.
מתישהו תרצה שהירושה שלך ושחשבון הבנק שלך יעבור אל בן הזוג שלך לחיים על כל המשמעויות מכך.
מתישהו תתבגר ותרצה ילדים. תתבגר ותרצה עוד המון דברים.
תל אביב היא כל כך פתוחה, אבל תל אביב היא לא מדינת ישראל. מצעד הגאווה בירושליים עצר דווקא בכנסת מפני ששם הכל מתחיל ונגמר. חוקים. חוקים על גבי חוקים שמשנים איכות חיים של כל כך הרבה אנשים.
הרצח הראה לי שלא משנה כמה אני שונא אנשים מהקהילה הזאת, שיש מלא הומואים פרובוקטייבים, קוקיצות ואנשים שאני מצטער שהם מקבלים זמן מסך מיותר במצעד הגאווה ומוציאים אותי גרוע בפני החברים והמשפחה- זה לא משנה. אני עדיין חלק מהם מכיוון שבתוך הדבר הזה שנקרא קהילה יש כל כך הרבה זרמים. כמו עם ישראל - יש חוט מקשר מאוד ברור שמשאיר את כולנו באותה הסירה.
אני ימני מאוד, ואני עדיין הומו שנאבק על זכויות. זה לא סותר אחד את השני.
השינוי צריך לבוא מאיתנו. מה שהמצעד בירושליים והעצרת נתנו לי יותר מכל, הוא ערך המאבק למען הזכויות שלי.
לעזאזל, אני עושה צבא שלוש שנים ובינתיים אני עושה את זה בהצטיינות.
אני משלם מיסים כמו כולם.
אני מתנדב כשאני יכול, קם כשעולים זקנים לאוטובוס, מטייל בארץ ואוסף בקבוקי פלסטיק שזרוקים בטבע, מציית לחוקי התנועה, אני משתדל להיות בנאדם טוב, אזרח ישראלי טוב ולהיות ציוני עד כמה שאני יכול ולתמוך בארץ ישראל שלי בכל מצב.
אז למה אני צריך לפחד שיפגעו בי, בחברים שלי, בילדים שיהיו לי בעתיד בגלל הנטייה המינית שלי? שלהם?
אז למה אני צריך לראות את אמא שלי נאבקת ברגשות מעורבים בכל פעם שהיא אומרת את המילה הומו?
זה פשוט מעצבן אותי.
המצעד והעצרת נתנו לי המון חומר למחשבה.. אולי עוד אנרגיה. תקווה. רצון לשנות..
אני לא פוליטיקאי ואף פעם לא אהיה.
אני לא אצא ואפגין למען זכויות של עובדים זרים שעלו ארצה מדארפור. נכון שזה חשוב, אבל אנשים לא מבינים שאם נירה לכל הכיוונים אף אחד לא יעשה עם זה כלום. צריך להתרכז בראש ובראשונה במאבק שלך, מכיוון שאתה באופן טבעי תשקיע בו את מירב האנרגיה שלך. צריך להתחיל משורש הרלוונטיות, הבסיס ההגיוני ביותר.
ואם אוכל לצעוד בירושלים כדי להביע את התמיכה הזו, וגם אם אוכל להשתתף בעצרת זיכרון לשני אנשים שנרצחו בגלל שחיו את חייהם בלי שקר - אעשה זאת.
אעשה את זה מכיוון שכעת אני יודע שזה הדבר הנכון לעשות.
עפיפון
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
