| 9/2008
טוב לי.
לאחרונה אני לא כותב כאן. לא שתמיד הערפתי במילותיי אבל לאחרונה אני חש צורך מסויים לפתור דברים בעצמי ולא לשתף בזה אחרים. עצם העובדה שאני מספר לחברים הכי טובים שלי את הבעיות שלי רק לאחר שמצאתי דרך לפתרונן, אותן בעיות נראות לי כחסרות חשיבות.
אז מה קורה איתי בעצם לאחרונה?
אני כבר לא שותה כמו פעם, הבנתי כמה טוב זה לצאת פעם בשבוע ולהנות מכל רגע.
אני עובד באותה עבודה כבר שנה ו9 חודשים ונהנה ממנה ברמה שאנשים לא מבינים. אני מוערך, כל כך מוערך. וזה מה שחשוב לי ביותר.
יש לי שבע בנות מקסימות אשר ממלאות את חיי ברגעים רצופים של אושר.
יש לי משפחה נהדרת. בית טוב, בריאות.
ויש לי את עצמי.
שתהיה לכם שנה מקסימה, באמת.
Skid
| |
השינוי שעברה אמא בעקבות יציאתי מהארון.
אמא שלי לא מפסיקה להפתיע אותי.
אני יושב ותוהה במטרה ליצור לעצמי מעין ציר זמן בראש ע'מ לאמוד את השינוי שחל באמי מאז שיצאתי מהארון לפני כשלוש שנים וחצי. הזמן לא עצר מלכת וכאילו הכריח אותה להתמודד עם המציאות. כשאני חושב על זה, עדיין לא דיברתי על אמא שלי כאן.
לי ולאמי יש מערכת יחסים לא פשוטה, הייתי אומר שהיא אפילו מורכבת במקצת. כמות הרגשות הטעונים וסערות הרגשות שהיו בינינו הם לא מעטים בכלל כשאני חושב על אותו ציר זמן שיצרתי לעצמי בראש.
בילדותי, הייתי בן זקונים שכל אמא רצתה בו. הייתי קרוב אליה יותר מכולם. יצאנו ביחד לסרטים בקולנוע, וטיילנו בהמון מקומות. אני זוכר שאהבתי ללכת איתה לסופרמרקט ולסדר את עשרות המצרכים שהיא הייתה קונה כך שיהיה תמיד מקום בעגלה שאיימה לעלות על גדותיה. אני מניח שאולי זו הסיבה שעד היום הקול שלי לא גברי במיוחד, אבל זה בסדר. אהבתי את אמא שלי דאז, ואני אוהב אותה עד עמקי נשמתי גם היום. מה שערער את מערכת היחסים שלנו לחלוטין, באופן טבעי, הייתה היציאה שלי מהארון.
זה היה בגיל 14 וחצי לערך, בתור נער מתבגר שעדיין לא השלים עם העובדה שהוא חושק בבנים ולא יודע בדיוק איך לאכול את זה- הייתי מופנם ומדוכא. מה שלא היה אופייני לי. זה התחיל בהדרגה ונמשך חודשים ארוכים שבסופם הייתי מרוחק מאוד מכל המשפחה. כדרכה של כל אמא שדואגת לבנה ולא יודעת מה קורה עימו, היא "סידרה ביסודיות" את חדרי שהיה מבולגן במיוחד משאר הימים והיא מצאה מכתב שכתבתי לידידה טובה שהייתה לי באותה התקופה, שם הזכרתי את אותו נושא שנוי במחלוקת.
היא שמרה את זה בסוד, וכשהעברתי את הסופ'ש אצל אותה ידידה היא שיתפה בזה את אבי ואת שני אחי הגדולים.
אבא ואמא התקשרו לער''ן ושם הסבירו להם מה זה בכלל ואיך לגשת אליי בנושא. אחי בחר להתעלם ממני לחלוטין למשך חצי שנה, אחותי קיבלה אותי מיד. עם אמא זה היה שונה מכולם.
התגובה הראשונית שהייתה לי, באופן טבעי, הייתה להתרחק מהם שוב נוסף על הריחוק ששרר בינינו. זה היה מאוד פתאומי בשביל אמא, שהרי היא הרגישה ש"היא מאבדת את הבן הקטן שלה בין שתי ידיה", כפי שהיא כתבה לי באחד מכמה מכתבים שהיא השאירה בחדרי כשהיא לא יכלה לבטא את המילים בעצמה. מאז עברנו עליות ומורדות רבות. היו פעמים שהיא נכנסה לי לחדר כשהבאתי חברים, רק כי היא רצתה ש"לא אעשה איתם דברים", כשלמעשה ברוב המקרים היו אלה חברים סטרייטים(ככל שידוע לי היום ). משהו בזה הפחיד אותה. במשך תקופה ארוכה היא הייתה משוכנעת שהנטייה המינית שלי היא דבר חולף וכי אני נכלל עם אותם בני נוער שעוברים זעזועים ושבסופו של דבר "אהיה ככולם".
אבל לא כך היה. אותה עובדה מצמררת חלחלה בה עם הזמן, עד שלבסוף היא ירדה מהרעיון. כל הזמן השתדלתי להביא בפניה את הרצון שלי למשפחה וילדים, אם כי לא בדרך קונבנציונלית. והיא קיבלה את זה בסופו של יום. היא כנראה הגיעה למסקנה שעדיף לאבד את ילדה ולהשיבו מאוחר, מאשר לאבד אותו לעולם. אני זוכר שהפעם הראשונה הייתה עד לא מזמן, בינואר האחרון. היא בקשה מבת דודי המאוד קרובה אליי שהיא תצא איתי למקומות של גייז כדי שאכיר מישהו שיאהב אותי. כששמעתי על כך מבת דודי נדהמתי מאותה מחשבה שעד אז נראתה לי לא מציאותית. שמחתי כל כך על העובדה שהיא הבינה שהאושר שלי לא תלוי בנורמות החברה הסובבת אותי. שהיא רוצה שאהיה מאושר, ועל ההבנה שלה שאהיה מאושר מבחינה זוגית רק עם גבר.
הפעם השנייה שהופתעתי, הייתה במצעד הגאווה ביוני האחרון. לאחר ינואר הרשיתי לעצמי להיות יותר פתוח איתה, ולספר לה כל מיני דברים שקשורים בנושא. אם הלכתי לפעילויות הומו-לסביות כמו ארגון הנוער הגאה(פעילות מבורכת, אם יורשה לי לציין) ואם איזה חברים אני נפגש. כמובן שאמרתי לה היכן אני נמצא באותו יום ביוני. הייתה נימה של התלהבות בקולה והיא אחלה לי יום נאה ובילוי נהדר. כשחזרתי הבייתה, היא שאלה אם הכרתי מישהו. השתעשעתי ברעיון שמצעד הגאווה בתל אביב הוא מן מועדון הכרויות(לא שזה לא נכון בחלקו ) והשבתי בשלילה. היא אמרה "לא נורא".
לא עברו חודשים רבים ואני מסתכל עליה בגישה אחרת לגמריי. אני מרגיש איתה פתוח מתמיד, אך לא בעל הצורך לספר לה הכל. אבל היא שואלת. כשהיא התקשרה אליי בערב ושאלה היכן אני, אמרתי לה שאני בעבודה, כרגיל, ושלאחר מכן אני יוצא לאכול עם חבר טוב. היא מיד שאלה והתעניינה, מנצלת את ההזדמנות ושואלת האם זהו בן הזוג שלי. השבתי לה בשלילה במה שנדמה כריטואל קבוע.
היא לא ויתרה, ושאלה אם אני רוצה להביא אותו הבייתה לאכול, כי באמת שחבל על הכסף שאני מרוויח. צחקתי בקול חרישי, כשאני קצת משועשע מהמחשבה שידיד שלי, שהוא בארון, יכנס לבית יווני תוסס וינווט את בחירתו באיזו קופסא של מאכלים מיום שישי שאמי הכינה הוא מעדיף(היא בטח הייתה מכריחה אותו לאכול את הממולאים שהיא עבדה עליהם שעות ). העדפתי לחסוך ממנו את המבוכה ואמרתי לה שזה בסדר ושאני אוהב אותה.
בסופו של דבר, הזמן נתן את אותותיו.
הלוואי והוריכם יהיו סובלניים ומקסימים כשלי. תאמינו בכך, ואל תהססו לחשוב אחרת.
והלוואי, כמובן, שכמה הורים קוראים שורות אלו.
יום מקסים,
אחד שמעופף 
נ.ב.
תודה על ההרשמה למנויים בבלוג, זה מחמם את הלב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
