לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על קו האופק


כמו עפיפון אני מרחף בשמי האופק.

Avatarכינוי: 

בן: 35

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2009

יום כיפור מזוית אחרת


הגעתי לסופ'ש מהצבא וראיתי פתק מאמא שלי.

"לבן שלי,
אני שולחת לך את כל הברכות שקיימות בעולם לקראת השנה החדשה.
שתצליח (אני בטוחה בכך)
שתהנה מהחיים (כי החיים יפים)
שתעלה חיוך על פניך (ואני אעשה כמה שיותר שתחייך)
שתהיה ותחוש רק בריאות, חוזק וכוח לקיים את שאיפותיך (ואנחנו מאחוריך)
ושתזכור- אנחנו כמשפחה מאוחדים ואוהבים אותך מאוד כפי שאתה-
מקסים-חברותי
אוהב-קשור לחברים
חכם- מסור לעיסוק שלך
בוגר (והתבגרת לי מהר)
ואני אוהבת אותך מאוד....

-אמא-

נ.ב. אפשר שהחדר יהיה נקי ל-24 שעות או במהלך החג???? "


הייתי ממש בעננים.. איזה מתוקה. הייתי רוצה לבקש ממנה סליחה על כל הפעמים שלא שמעתי בקולה, ועל הפעמים באמצע הלילה שהתגנבתי מבעד לדלת והלכתי לברים שכונתיים בתל אביב כדי לשתות עם חברים בדיוק לפני מבחנים ובגרויות חשובות. בעיקר להתנצל על זה שלא תהיה לה משפחה נורמלית ממני, ולא אישה ובעל, אבל אני מקווה שיהיה לפחות את הדבר הזה:





האמת, שאני ויום כיפור לא היינו מחוברים במשך השנים.. מאז שהייתי קטן הייתי באמצע מאבק בין שני כוחות: האחד, אבא שלי שכל הזמן משך אותי ללכת איתו לבית הכנסת ולא הסכמתי בגלל שהכוח השני, אמא שלי, שהייתה חילונית לגמריי הייתה הרבה יותר דומיננטית בחיים שלי לכן והעדפתי לראות פוקימון בטלויזיה מאשר למצוא משמעות בספרי בית הכנסת.
בלי שום זלזול, אבל אני לא התחברתי בכלל לכל קטע האמונה. הפעם היחידה שהנחתי תפילין, וגם זה לא ממש מדויק, הייתה בגיל 13 בשעה 5 וחצי בבוקר בבית הכנסת אחרי שקראתי כמה שורות מהספר. אני אוהב את התנ"ך וחושב שזה ספר מדהים שלימד את האנושות כל כך הרבה על טיבם האמיתי והנכון של החיים עצמם, אך הוא מאוד שנוי במחלוקת מבחינתי. מבחינתי הוא ספר אוניברסלי, והדגש בו הוא לא על "עם הספר".

לא צמתי באף שנה.. מלבד לשנה שעברה. תמיד זה היה עם סגריות ובלי השאר, או עם הכל, או בלי כלום אבל עם מחשב ומשחקים.
שנה שעברה באמת שאתגרתי את עצמי לקצה גבול היכולת ושמרתי מרחק מהכל, כולל הסגריות. זה היה בעקבות שיחה של אמא של חבר מתוק שהכרתי.. והיא שינתה לי את כיוון המחשבה. השנה, כשאני כבר כמעט שלושה-שבועות נטול-סיגריות, אני אפילו מצפה לזה.
אני לא יודע מה פשר הצפייה הזאת.. אבל אני מסוקרן לראות אם יהיה לי קל יותר ללא הסגריות. אני לא צם כי אני מאמין.. אני אשקר אם אגיד שכן. אבל אני צם כדי להתחבר לעצמי, לאותו חלק שלא תמיד מבחינים בקיומו כשאתה מסופק על תענוגותיך הרגעיות.


עד אז אני נהנה מסופ'ש ארוך. קצת מנוחה בהחלט לא תזיק לי.. ובאשר לסוכות- אותו אני אבלה אותו בצפון, בין עצים, אוהלים ונחלים. אבל גם בהחלט בסוכה הבייתית. :)

צום קל ו/או יום מהיר למי שלא צם.
:)


עפיפון
נכתב על ידי , 25/9/2009 13:21   בקטגוריות מחשבות והרהורים, משפחה, אופטימי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של * עפיפון ב-25/9/2009 18:30
 



וככה הפסקתי לעשן


לפני שבועיים הייתי בגימלים אחרי שחליתי באיזה שפעת מוזרה שהרופא הגדיר אותה כ"ויראלית". לא כל כך ידעתי מה זה, אבל שמחתי שלא התחזרתי. כמובן שהלכתי ברחוב וההמונים בישרו לי שאתחיל לחרחר באוינק גדול בעוד כמה שעות, ככל שזה יחמיר, אך לא הסכמתי לזה להוריד את מצב רוחי המרומם שהרי הייתי בדרך הבייתה ולא בדרך למגורים ביחידה.

נחתי ככל שנתתי לעצמי ושום דבר לא קרה, מה שכמובן אכזב את ההמונים. סתם, לא בדיוק המונים, אבל כל אותם אנשים שהסתלבטו עליי ועשו לי נאחס בצחוק. אבל שום דבר לא קרה ואני בריא :)

 

בלילה השני שהייתי בבית באו אליי כמה חברים וראינו את הסרט "דמדומים", שהפתיע אותי מאוד והשאיר אותי בריר נוזל נוכח אהבתם המוזרה והמעוותת של הזוג הראשי בסרט. אני בהחלט ממליץ :)

וכרגיל, נשארנו רק אני והוא. אני לא יודע למה יש לו השפעה חזקה כל כך עליי, אבל מה זה משנה. היא חיובית בכל מקרה.

"כוסעמק, אני מת לעשן ואני לא יכול להנות מזה כמו בנאדם. הגרון שלי הורג אותי", זרקתי לו אחרי ששתיתי קצת תה עם לימון.

"אני באמת לא מבין למה אתה עדיין מעשן כשאתה במצב כזה", הוא הפציר.

"כי אני פשוט אוהב לעשן ונהנה מזה, ולא יעזור לך." וכך התחלתי לספר לו סיפור קטן במטרה להשקיט אותו קצת מעליי ולהעביר נושא כמה שיותר מהר כי באמת לא עניין אותי לדבר על זה. סיפרתי שההורים שלי היו בחו''ל, ואני חזרתי הבייתה ללילה קצרצר והייתי נורא רעב אחרי שלא אכלתי כל היום. הכנתי לי ארוחת צהריים נהדרת, ובסיומה כל כך שמחתי על זה שאני עומד לעשן את ה"סגריה שאחרי האוכל" שייחלתי לה כבר מעצם תחילת החיתוך של המלפפון מהמקרר. "קיפצתי עד לחדר, כשאני כמעט עם דמעות של אושר ובעיניים קורנות", סיפרתי לפרטי פרטים את תחושות האושר והסיפוק שהיו לי.

 

"אתה רואה? זה לא יעזור לך. אני פשוט אוהב לעשן"- פסקתי.

הוא עשה פרצוף נדהם, שלא בדיוק הבין מה היה פשר הבעת הסיפוק שהייתה לי על הפנים באותו הרגע: "אתה רציני איתי? זה רק אומר עד כמה שאתה פתטי עם הסגריות האלה. כל חוויה שלך צריכה להיות מושלמת רק עם סיגריה ונדמה כי זהו מקור האושר שלך. זה ממש עצוב, ומאוד תלותי. אתה עד כדי כך תלותי בחפץ?" הוא ירה את הפצצה שלו.

"באמת שאין לי מה להגיד, ואתה אפילו צודק. אם אני אתחיל לספר לך את סדר היום שלי בו הסגריה משתתפת, אני אספר לך את היום שלי מהרגע שאני ער ועד הסוף. הסגריה נמצאת בחלק מאוד נכבד מהחיים שלי."

הוספתי ואמרתי "יש המון סוגים של סגריות. של כעס, של גשם, של טלפון, של בוקר, של שינה, של אוכל טוב, אחרי גמירה טובה, סגריית שיעמום וסגריית בושה וביישנות. סיגריה על הבר ובריקודים, וסגריה מול המחשב בזמן שאני מדבר במסנג'ר או באטרף". אמרתי.

הוא מצידו ירה את הנשק הסודי שלו ואמר בשאלה רטורית "אתה עד כדי כך רוצה להיות תלותי?" ובאותו הרגע הבעת הסיפוק שלי התחלפה בפנים נפולות, כזה שהודיעו למישהו שהקרב שלו בזה הרגע הוכרע ונוצח בידי האויב.

חשבתי על זה קצת ואמרתי "זה עדיין לא משפיע עליי", מנסה לאסוף את שאריות האגו. "האמת, שאם עכשיו אתה מביא לי אלף שקל אני מפסיק בזה הרגע. מה אני אעשה, דברים כאלה משכנעים אותי יותר". זרקתי אליו את הכדור, במה שהייתה נראית כמו מלחמה פסיכולוגית קטנה בין שנינו, עד שאחרי חשיבה קטנה, במה שנראה כאילו הוא עומד לאסוף את מכלול המילים הנבחרות ביותר בכך שאמר "אני יכול להביא לך אלף שקל תוך שלושה חודשים".

הייתי מאוד מופתע. הוא המשיך ואמר "אם מחשבים את עלות קופסאות הסיגרית שאתה קונה בשבוע ומכפילים את זה בארבע, ואז בשלוש, יוצא כמעט אלף שקל".

ואז שתקתי. "אתה יכול לחסוך אלף שקל תוך שלושה חודשים. תחשוב מה היית יכול לעשות בסכום הזה, וזו תוצאה שתרגיש מיד. מיד תרגיש שאתה חוסך," הוא סיכם והתיישב בנוחות בספה כמי שכרגע ניצח בכלל המלחמה אחרי שניצח גם בקרב.

"וואלה", אמרתי.. ותליתי דגל לבן ובלתי נראה באוויר.

 

הוא ביקש ממני לא לעשן באותו הערב, ואני עשיתי כן כדי לכבד אותו ואת השיחה שהייתה לנו. למחרת עישנתי סיגריה אחת. במוצ"ש שאח"כ עוד אחת, ואז בראשון בלילה. מאז אני לא מעשן ועברו כמעט שבועיים.

אני מרגיש מצויין. :)

את החלק הקשה ידעתי שעברתי אחרי שעברתי סופ"ש שלם מבלי לעשן ושתי מסיבות מבלי לעשן. למרות שרציתי מאוד.. התחברתי לחלק בי שאומר לי "כאן היית יכול לעשן עכשיו, בדיוק בדרך הזו". וכדי לזרום עם ההרגשה ולא להילחם בה, אני תמיד צועק בכל רם "פה הייתי מעשן. וגם פה, וגם שם. וגם בסיטואציה ההיא". ובהתחלה, עצם הדיבור על סגריות סיפק את התיאבון הפרוע לפעולה עצמה. עד שהחלפתי אותה והגעתי לפשרה עם החלקים האחרים בי שרצו לעשן(החלק שמבין את חשיבות הבריאות, מול החלק שנהנה מעצם העישון ומכור לפעולה עצמה), והם הסכימו לוותר על ההרגל הזה ללא קרב קשה במיוחד. בכל פעם שרציתי להעסיק את הלוע, לקחתי מסטיק שהטעם שלו נשאר להרבה זמן וכך הוא לא הופך לדוחה אחרי כמה דקות.

 

בסופו של דבר, נהדר לקום בבוקר עם אף פתוח לרווחה וללא ליחה ירוקה שפותחת לך את היום.

:)

 

 

עפיפון

נכתב על ידי , 20/9/2009 16:49   בקטגוריות מחשבות והרהורים, אופטימי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-20/9/2009 17:24
 



אופטימיות ניצחית


קראתי ספר מצחיק לאחרונה. "אופטימיות ניצחית" קוראים לו.
המסקנה היחידה שנותרה לי מקריאת הספר היא שהתאהבתי שלוש פעמים בחיי, ונשבר לי הלב שלוש פעמים.

אז איפה הגלידה שלי?






:)
הפסקתי לעשן, אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.

שנה טובה.
נכתב על ידי , 19/9/2009 15:43   בקטגוריות מחשבות והרהורים, אופטימי, אהבה ויחסים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Duke D'Harlequin ב-19/9/2009 15:54
 



הרגשתי כל דבר.


התעוררתי למגע הנשיקות שלו על שפתיי שהתחממו בין רגע. יכלתי להרגיש את הנשימות הרגועות שלו נחות על החזה שלי שעה שהוא נגע בי כמו שאף אחד לא ידע לנגוע כמוהו. במאמץ רב הקמתי את עצמי וישבתי על המיטה, ונתתי לו נשיקה שסיכמה את כל הרגשות שהיו מסביב מבלי לומר מילה. ואכן שום מילה לא נאמרה. שנינו היינו כאילמים אל מול המגע המשכר שלי ושלו, הליטופים, הנגיעות שלו במקומות שרציתי וחום הגוף העוטף שלו גרם לי לצמרמורות נעימות.
הוא התקדם יותר, וטעם כמו שקיוויתי. ואני הרגשתי חי כמי שנתנו לו זריקת אנדרנלין והוא יכול לרוץ קילומטרים.
זה נגמר, והוא נשכב על הצד בסוף המיטה. שכבתי לצידו, עטפתי את כולו בחיבוק אחרי שנצמדתי לגב שלו חזק. הוא הצמיד את היד שלי אל ידו. ליטפתי את הראש שלו באיטיות.. ולאחר מכן את השיערות שלו על החזה המוצק שכל כך אהבתי. שמתי את הראש שלי על הכתף שלו, נתתי לו נשיקה על הלחי.. ונרדמתי.

קמתי כעבור זמן שאין לי מושג אם היה שעה או דקה.. עדיין היה לילה אבל הוא לא היה שם. קמתי לצלילי השעון הדיגיטלי, שהחזיר אותי אל המציאות ובישר לי שעליי ללכת לשמירה.
הייתי עצוב. לא רק מעצם הסיטואציה שלא התממשה, אלא מפני שאני כן משתוקק לאהבה.. אבל לאהבה שלא קיימת באמת.
אבל אני צריך לפרגן לו. מבחינתי שיהיה מאושר.

וזה עבר.
נכתב על ידי , 14/9/2009 15:43   בקטגוריות מחשבות והרהורים, אהבה ויחסים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Mr.Fear ב-18/9/2009 14:53
 



להתאהב בתמימות הדעת


"אף אחד לא שווה את הלב שלי", צעקתי פתאום כששנינו ישבנו בסלון, כמה שניות אחרי שהוא שאל אותי למה אני מתרחק מבחורים כבר כמעט שנה. "אני בחיים לא אתן למישהו את היכולת לפגוע בי", עניתי לו בזמן שהסתכלתי על חלון הויטרינה של המרפסת כדי לא ליצור איתו קשר עין. המילים פשוט יצאו לי דרך המחשבות שעה שנתבקשתי לחשוב על הסיבה האמיתית לכך.
"אני תמיד מפחד לדבר איתך על הנושא הזה, כיוון שזה משהו שאתה כמעט ולא מדבר עליו. על חיי האהבה שלך." הוא אמר.
לא ידעתי מה לענות לו באותו הרגע.
"אולי מפני שזה נושא שאני לא מדבר עליו אפילו עם עצמי".

הוא קצת בכה. ואמר שכולם מאוד אוהבים אותי, ואם רק הייתי יכול לראות את הקלות שבה אנשים מתאהבים בי.
"חבל שאני לא יכול לראות את מה שאתה רואה", אמרתי.

הפעם האחרונה שהשתוקקתי לאהבה הייתה לפני כמעט שנה. אני לא רואה סיבה לנבור בעבר ולכן לא אספר על זה כאן. אכן שלושתם היו בחורים יוצאי-דופן שהיו שונים אחד מהשני בצורה מוחלטת.. וכל אחד מהם משך אותי אליו בצורה שלא יכלתי להתנגד לה.
עם הזמן, הם נשארו רק זכרונות. לרוע המזל, אחד מהם עדיין מופיע לי במחשבות באופן קבוע..

לו הייתי יכול..
הייתי מבקש את היכולת להתאהב שוב. להתאהב בתמימות הדעת.. פרפרים שגורמים לך להביא לו ורד כשאתה פוגש אותו, או סתם לקנות לו משהו נחמד שחשבת שהוא יאהב.
היום החלקים האלה בי כל כך מרוחקים.

היו מספר מצבים.. שבזמנם איבדתי את יכולת השליטה העצמית.
מאז הבטחתי לעצמי שלא אתן לאף גבר לגרום לי להגיע למצב ההוא. ההקרבה היא כמו כל הקרבה.
כל הבלוג שלי מדבר על ההרתעה מלהיקשר למישהו, בדיוק שמתי לב לעובדה המשעשעת הזו אחרי שקראתי כמה פוסטים מתקופות שונות כאן. התרגלתי למצב, כיוון שאת החום והאהבה שלי אני מקבל מהחברים שלי וכך דחקתי את הכמיהה לרגש. זו הסיבה שאני משקיע בהם את חיי.

נכתב על ידי , 4/9/2009 02:04   בקטגוריות מחשבות והרהורים, אהבה ויחסים, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מישור ב-13/9/2009 07:03
 





5,588
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל* עפיפון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על * עפיפון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)