העולם שלי מתרסק לאלפי חתיכות.
הייתי מאושרת כ"כ ועכשיו בבום עכשיו נפלתי מהשמיים אל האדמה. אל המציאות הרעה.
הייתי צריכה לדעת שזה טוב מידי בשביל שזה יימשך.
כ"כ כואב לי.
אני מרגישה שמה שזורם בי זה לא דם, אלא כאב שצורב לי בורידים.
אני לא מרגישה את הידיים או את הרגליים.
אני מרגישה רק את הלב כואב חזק, כ"כ חזק שהלוואי ופשוט יכולתי להוציא אותו מהגוף שלי.
אני מרגישה אותו כמו גוש שחור עצום של כאב.
וגם גוש של מועקה בגרון שלא משתחרר ולא מניח לי לנשום כמו שצריך.
הכי אני שונאת לישון.
כי דווקא שהכי צריך מנוחה מהכאב, אני מנסה להרדם וכל דבר קטן מזכיר אותו וזה מוריד עוד דמעות...
ואז כשנרדמים בדמעות, חולמים חלומות שנראים כ"כ אמיתיים אבל לא יתגשמו, ואז מתעוררים למציאות המרה וזה מכה בבום.
ואז שוב הכול שחור. ואני ממשיכה לבכות.
לא משנה כמה אור אני אדליק, החדר יהיה עדיין חשוך כשאתה לא פה.
אם רק היית פה היית מאיר את החדר כמו שמש.
אם רק היית פה הטעם היה חוזר ללשון.
אם רק היית פה...
כמה כאב כשהלכת.
אבל היה קל לגרש את הכאב כשידעתי שתחזור.
אז עכשיו תתאר, כמה כואב לדעת שאתה לא חוזר.
מה שנשאר זאת רק תקווה קטנטנה שתחזור. כי האפשרות באמת קיימת.
למה זה כ"כ כואב?
אם רק היית יודע כמה אני אוהבת אותך...
Sometimes LOVE comes around...
and then it knocks you down
.just get back up when it knocks you down
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
