טוב אז אחריי מלאמלא זמן שלא עידכנתי ... אני יספר לכם מה הולך איתי.
לא מקיאה, לא מרעיבה את עצמי, עושה ספורט ו.. מרגישה טואווב!
עכשיו אני פשוט כ'כ מפחדת מאנה שבכל פעם שאני רעבה אני אוכלת משו כי התחושה של רעב עושה לי רע.
רע כ'כ.
מה שכן... יש ימים שבאלי לחזור לזה יותר נכון שניות.
כי זה חרא, זה חרא להרעיב את עמך
וזה חרא להקיא את כל מה שאכלת ליפני שניה
וזה חרא לעמוד מול המראה ליראות רק שומן כשבעצם אין כבר מה ליראות.
זה חרא להיתבייש ללכת לים למרות שאת כולך עצמות כי את מרגישה כמו דבה.
זה חרא להיסתכל על אוכל ולירצות שהוא יעלם ובכל זאת ללכת ולאכול כ'כ הרבה עד שאת מיתפוצצת ואז להקיא הכל.
זה חרא, זה פשוט משהו שאני לא רוצה לחזור אליו יותר.
וביגלל זה. אני מרגישה עכשיו טוב,
כי כבר הבנתי כמה זה כואב ... ועזבו את הכאב הפיזי
הכאב שביפנים כואב פי מיליון!!
כי את כל הזמן כ'כ לבד, כ'כ שקועה בעצמך שאת מפחדת להיות עם חברים
כי הם יגידו לך תאכלי,
ואת מפחדת להיות עם המישפחה כי הם יגידו לך תאכלי.
אז את מיתרחקת מכולם ונישארת לבד עם אנה שהפכה להיות החברה הכי טובה שלך,
ועם מיה שלא נותנת לך מנוחה.
וככה זה קורה, עד שאמא שמה לב שמשהו לא בסדר,
וככה זה קורה, עד שכולם מבינים שאת עמוק בתוך המחלה.
וככה זה קורה, את מגיעה לטיפולים.
והנה אני עכשיו ... כי ככה זה קרה לי.
מה שאני מנסה להגיד פה זה - שלמרות שיש ימים, שעות, שניות שבהם אני עדיין רוצה להרזות,
למרות כל מה שעברתי,
אני עוצרת לשניה ואומרת לעצמי - לא! כבר היית שם, ואני לא רוצה לחזור!
ואני מנסה להגיד לכולם שאיך שאנחנו זה ב-ד-י-ו-ק איך שאנחנו אמורים להיות.
כי ככה ה' רצה שניהיה. וככה זה.
אבל אני לא מנסה לעצור אף אחד מלעשות את מה שהוא עושה,
כי אני יודעת ששום דבר לא משפיע על כל אלה שכבר בתוך זה.
אבל בסופו של דבר הם יבינו הכל לבד .
אז שתיהיה שבת שלום 3>
ודרך אגב... לא קוראים לי שירה... ואני לא בת 15 ...
את השם האמיתי שלי בנתיים אני לא יגיד אולי פעם אחרת.
אני ייכתוב פה עוד אז אל תעלמו (;
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
