You cant carry it with you, if you want to survive
מעיק.
כבר לא מעיק.
ריק ושגרתי.פרקטי. פשוט ואפור.
האנשים הרחוקים ואלה שעוד נשארו קרוב, הם כתמי צבע.
הדברים היחידים שמשאירים אותי... אני.
כן, זו תקופה. כן, יהיה בסדר.
-
מסיבה. אני צריכה מסיבה שתנער לי את הצ'אקרות.
-
בישרא, כמו בכל מקום במדינה הזו, לצערי. יש קובץ של אנשים מבחילים,
נטולי מצפון, היגיון או תרבות.
לצלוב שמאלנים זה כיף, כן, אני יודעת. בתור אחת שכזו תמיד ייחלתי קצת לעבור לצד
העדרי, הקל. להיות עטופה ברוב, בפופוליזם, במיינסטרים.
רבאק, תגדלו זוג ביצים, תקראו עיתון או שניים. תלמדו לכתוב- ורק אז תתקפו ללא
פרופורציה בחורה שפשוט כתבה שראש הממשלה שלכם אידיוט.
(ביבי רחוק מלהיות אידיוט, המניאק. אם הוא היה אידיוט המצב פה היה הרבה פחות
מדאיג).
-
חברה טובה של אמא שלי נפטרה מסרטן השד.
פתאום זה מסביבי בכל מקום.
זה לא כמו החרא במדינה. מזה אי אפשר לברוח.
.
.
את רונית, חברה של אמא שלי, פגשתי באיטליה.
היא חיבבה אותי. היא אהבה את החוצפה שהפגנתי כשעזרתי לה לעצב תערוכת ציורים מדהימה שהיא עשתה אז.
היא נפטרה היום. שלושה שבועות אחרי שאמא שמעה שהיא חולה.
היא אמרה לי אז שהיא אוהבת את השיר הזה. גם אני תמיד אהבתי אותו...
אז- מוקדש.
אנשים שבאים והולכים,
הם בעיניי, תמיד התגלמות של קלישאה.
את, אתה. בלי צל של ספק לא שווים דמעות. לא רק את הדמעות שלי,
דמעות בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
