יש לי אחת עשרה נקודות חן שמשרטטות שביל מתפתל,
מהצוואר ועד הנקודה שממנה והלאה,
סתם עור נקרא 'מחשוף'.
ולמרות שרק אותו חלק נחשב חשוף, או חושף,
אני מרגישה שבכל נקודה, מתחפר סוד.
אני לא חולמת על כרטיסי טיסה ולא חושבת שבמקום אחר יהיה טוב יותר.
אני רוצה לראות את העולם דרך עיניו של מישהו אחר.
אני רוצה להתרוקן מעצמי ולהתמלא במישהו אחר.
מה הצבע הבולט ביותר בעולם החדש?
אילו ריחות עולים שם והאם קר או חם.
אני שוכבת במיטה ומנסה, אחד אחד, לחסל את ההרגלים שלי. להתחדש.
להשיל את האפלוליות הזו, שהיא קצת כמו שיזוף קליל שדוהה עם בוא החורף.
אנשים סומכים עליי. אני, במהותי ואני לא אומרת את זה כדי להלל את דמותי. לא שופטת.
אני יושבת איתה לקפה, מזמינה אותו אליי הביתה... והיא והוא שופכים את הלב. מגלים
לי את הסודות החמים ביותר.
הבוערים, אלה שמאיימים לפרוץ החוצה ולהשמיד את הכול.
נדמה שלי כבר אין סודות כאלה.
אני כבר התפוצצתי והפתעתי. אני בתהליך איחוי השברים, איסוף הראיות שיביאו לפתרון
התעלומה שמגובבת שם בפנים, בבטן.
מותר לי לתאר בדידות, מותר לי להיות עצובה. אבל אני עושה כמיטב יכולתי בשביל לא
לשקוע בזה.
כמו הרבה תקופות בחיים שלי, זו תקופה של מוות, הוא נוכח.
הוא מרחף, הוא מפיץ איזו ארומה חמקמקה שלפעמים נעים לרחרח ולפעמים עושה חשק פשוט
להפסיק לנשום.
רונית, חברה של אמא שלי.
האבא של המורה שלי לתיאטרון. אליה אני קרובה נורא
הפסיכולוגית שלי, עם הקרחת ההזויה הזו. והמטפחת.
ההדרדרות של סבתא.
המחשבות על זקנה
הדאגה לאבא
-
אבל חוץ מזה, זו תקופת האנשים.
תקופת החברים. לאט לאט מנסים לגבש עתיד, שכולל בתוכו צבא, או שנת שירות.
פתאום הקשרים חזקים יותר ויש תחושה שהם ינדדו קדימה ולא יבואו לקיצם בסוף התיכון.
זהויות מגובשות מלאות במחשבות וצרכים שונים.
אחת טובעת עמוק באיזו אהבה מתוקה במידה,
אחת רק רוצה להיות לבד.
אחת מחפשת מישהו לפתוח לו את הדלת.
מתנדנדת בין המסע לאהבה עצמית לבין הכתרתה כמלכת הקלישאות.
'את מיוחדת ובריאה. הגיע הזמן שתראי כמה זה מבורך'.
תובנות מפי הפסיכולוגית, שכל שבוע, מצליחה איכשהו לחפור לי מתחת לעור.
אולי בזכותה אני עוד אשן טוב.
אולי אני אצליח להרפות מהפחד הזה להעזב. להשאר לבד...
בערך הסצינה הקולנועית הכי מרגשת\הזויה\זרה\יפה.
'שעת הצוענים' - אמיר קוסטוריצה.
כמעט כל לילה אני חולמת על קעקועים.
ועל עקבים. על נשיות קלאסית, אודם אדום ושיער מסודר.
אחר כך אני חולמת על קיץ בהיר ושמש נעימה, לא שורפת כמו כאן.
כמה יופי יש. כמה יופי יש לי בחיים שלי, וכמה זמן נשאר.
למה נדמה לי שאני מפספסת? למה החרדה הזו מנקרת כל הזמן?
אולי כשאטוס ללונדון אולי הדברים יתבהרו.
אולי כשתהיה לי אהבה.
תודה לג'ה שזה לא צורך קיומי בשבילי. לפחות עכשיו. אחרת הייתי משתגעת.
אתם אוהבים להתנשק?
חבר טוב אמר לי לא מזמן שהוא פחות אוהב להתנשק. שזה לא בא לו בטוב, שיש שימוש יותר טוב לשפתיים.
הסתכלתי עליו במבט של 'על מה דה פאק אתה מדבר'.
אני מתגעגעת
מה אתכם? אתם אוהבים נשיקות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
