קמתי מוקדם בבוקר כדי לשטוף את כל הכלים.
התעוררתי.
אני לא יכולה לכבות את הראש שלי כשאני ישנה.
ולאחר שכתבתי על זה כמה פעמים, אני
יכולה לומר עכשיו בלי להשמע הבחורה הנואשת שרק מחפשת את הנקודות בהן תוכל לזרוק
הרמזים לסקס ויחסים בתוך הפוסטים שלה; אני ישנה הכי טוב כשיש מישהו לידי במיטה.
גם אם זו אמא, או חברה טובה.
-
משום מה זה נותן לי תחושת ביטחון עצומה. יכול להיות שזו האחזות בתקופה בה אבא היה
חולה.
הייתי ישנה לידו בצהריים, כשלא יכולתי ללכת לרקוד בסטודיו, כי הוא היה חייב השגחה.
הייתי שוכבת לידו, עם הרדיו דולק. הייתי שם כדי לוודא שהוא ממשיך לנשום בזמן שהוא
נרדם.
-
"לא ידעתי איך לחזור, מקרקעית הבור. אל מפלס הנשימה, אל הפעם, אל הפעם
הראשונה"
רונה קינן- הפעם האחרונה. אז, כשהוא יצא, אסף צ'רנילס היה משמיע אותו כמעט בכל שנת
צהריים מדאיגה של אבא.
-
שטפתי כלים וניסיתי לא לחשוב על שום דבר. זה לא עבד, כמובן.
אם הייתה לי את היכולת
להשתיק את התהיות שלי הייתי מונעת מעצמי שלל סיבוכים והתחבטויות לא רצויות.
אז חשבתי על אהבות מפוספסות. על אירועים טראגיים שאנחנו שומרים לעצמנו.
כאילו
שצריך תירוץ בשביל להיות עצוב.
חשבתי על אנשים חזקים. אנשים שמספרים, אנשים שמדברים ואנשים שמסתירים.
הבנתי שהם כולם אותו איש, הם כולם אני. אני החזקה, זו שמספרת, זו שמדברת וזו
שמסתירה.
תהיתי מתי תגיע זריקת האומץ הזו שתסלק כמעט לחלוטין את המסתירה. את זו שחרדה
מקרבה, אבל משתוקקת לה באופן די מעיק.
תהיתי למה אני כל כך מלאה בעצמי. תהיתי למה אנשים בוחרים בדת, שהיא עניין פרימיטיבי ומשחית.
-
בחורים עם שפתיים יפות
לחישות
אורות עמומים
אוכל
מוזיקה
בירה
...
העניין הוא שנמאס לי להיות לבד.
לא התמסרתי לאף אחד ולשום דבר כבר הרבה זמן.
בינוניות הפסיקה להיות האויב שלי. היא כאן.
באוכל שאני מכינה, בנוכחות שלי בסטודיו. או יותר נכון, בחוסר הנוכחות שלי שם.
בלימודים, אני כבר אפילו לא רוצה להתאמץ. אני אפילו לא מעשנת קבוע, עוד פריט לרשימת
חוסר ההתמדה שלי.
אני באמת לא יודעת להצביע על הנקודה המדויקת שבה הפכתי להיות כזו פחדנית.
מתי הפסקתי להיות הנועזת?
יש בי צדדים כל כך חסרי בושה. טליה הרקדנית, השחקנית. נסיכת ההומור השחור. לעיתים
מעודנת ולעיתים בוטה.
פתאום להיות הבחורה המורכבת עם חוסר הביטחון נשמע כמו חותמת
אכזבה נחרצת. טרנ אופ היסטרי. גורם מרתיע וכו'.
אני פוסקת,
שהייתי גרסא טובה יותר של עצמי, אם לא היו לי כאבים וחרדות.
מידי פעם אני מוצאת אנשים עם סיפור דומה, עם כאבים דומים. הם, בעיניי, האנשים הכי
יפים שפגשתי.
אנשים שרק מתחשק לי לצלול אליהם...
אבל כשאני מסתכלת פנימה, אליי. אני רק רוצה לברוח.
למה?
אני צריכה איזה פרטנר שישכיח ממני כמה לא שלמה...
מכילה, אוהבת, אבל לא שלמה.
Your lights are on, but you're not home
Your mind is not your own
Your heart sweats, your body shakes
Another kiss is what it takes
You can't sleep, you can't eat
There's no doubt, you're in deep
Your throat is tight, you can't breathe
Another kiss is all you need
you like to think that you're immune to the stuff,
It's closer to the truth to say you can't get enough
You know you're gonna have to face it, you're addicted to love
You see the signs, but you can't read
You're runnin' at, a different speed
אז ככה,
חזרתי מהמסיבה.
יכול מאוד להיות, שאחרי המחול המטורף שהלך שם, השיער שלי התנפח למימדי ענק. אבל
כשהלכתי מתחנת האוטובוס לבית שלי, הוא היה כל כך ספוג במים. הרגשתי כאילו אני
לובשת פאה קפואה ונוטפת גשם.
הגרביון שלי נקרע.
הרכבת שנוצרה ממתחת לברך ועד פנים הירך, נראית כמו תוצאה שנגרמה מאונס על ידי נמר.
הדבר היחיד שמנע ממי שלוליות להרטיב לי את הגרביים, הם העקבים שהלכתי עליהם, שללא
ספק ה ר ג ו אותי.
חברים שלא מזמן היו אצלי, שאלו אותי איך לעזאזל אני יורדת את שלל המדרגות לביתי
כשאני חוזרת הביתה בלילה? (שיכורה)
שאלתי את עצמי אותו הדבר, כשפסעתי בזהירות (יחסית) במדרגות. חושך, גשם, עקבים,
חרדה. מאז שפרצו לנו, כשאני חוזרת בלילה מה שממלא את הראש שלי זה מי אורב לי ליד
הבית ומה אני אמורה לעשות אם יזנק עליי איזה יצור.
עישנתי הרבה יותר מידי.
שתיתי אבסולוט תפוח. שזה מבחיל.
גם כי אני שונאת וודקה. וגם כי ארומת התפוח גורמת לזה להריח אפילו יותר כמו מסיר
הלק שהשתמשתי בו כדי להסיר את הלק הכחול והמתקלף שלי. (צריך להגיע ייצוגית למסיבה
לא?)
לא ברור לי למה למסיבה של השכבה כולנו דפקנו שמלות ועקבים...
אני מניחה שזה כיף, מידי פעם. לצאת במיטבך, בלי לכוון לאיזה קהל יעד ספציפי.
הלוואי ויכולתי להכנס עכשיו למיטה, אבל אני מריחה כמו מפעל לאקי סטרייק \ ייצרנית
של מכונות עשן.
אני גם בקושי שומעת.
אבל דאמ, היה כיף. היה חמוד. הייתה מוזיקה לא רעה.
חזרתי הביתה, הדלקתי את הבוילר כדי שיהיו לי מים להתקלח.
במטבח ראית מחבת מלאה בפשטידת פסטה מאולתרת.
אמא.
היא יודעת שאני נוטה לחזור מאוחר מיציאות שכאלה, מורעבת \ מדוכדכת \ מורעבת
ומדוכדכת.
עוד היא יודעת, שאני בדרך כלל מכרסמת משהו לפני שאני הולכת לישון, בניסיון נואש
וחסר סיכוי ממשי להציל את עצמי מההנגאובר הקרב ובא ומחברתו הנוראה אף יותר –
המיגרנה.
אני רואה שגם היא אכלה.
חורף בחוץ, אבא בחו"ל. היא עדיין עצובה מהמוות של חברתה, רונית.
ואין יותר מחמם ומנחם מאלוהי האלוהים- הפחמימה.
דבר יפה של אמא.
כן.
אני לא הכי הכי
בשבילו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
