הבית מסתדר, מתנקה וחוזר לאותו בלגן מוכר. של כלים,
בגדים ומעטפות דואר קרועות על השולחן.
האור שנשלח בקרניים בהירות מבעד לחלון מתחלף בחשכה אטומה בכל פעם שמגיע הערב.
פרחים נקנים כשהם ניצנים סגורים, נפתחים, ונובלים. הפעם אמא קנתה נרקיסים.
הטלוויזיה משדרת זבל על גבי זבל, ופתאום, יש משהו ששווה לשבת מול מסך ולבהות בו.
אבא טס לחו"ל, חוזר.
אנשים נפתחים ונסגרים. ואז שוב נפתחים ושוב נסגרים.
אני חלק מהמחזוריות הזו.
מהשגרה הזו, שהיא טבעית. ונדמה שהיא הרבה פחות כפויה ומעיקה משגרת הלימודים.
אני רוצה לשהות כרגע בתוך איזה רגע פשוט ומחויך, אבל נראה שאין כאלה לאחרונה.
רובם מהולים באיזו אכזבה. בעיקר מעצמי.
-
בוא ניסע.
ניקח לנו כמה דיסקים, סיגריות משקפי שמש וחפיסת שוקולד עם סוכריות קופצות.
המוזיקה תהיה רכה כמו מזג האוויר ובפנים יהיו לנו חם כמו כוס הקפה שנשתה כשנעצור
בדרך.
הנוף יהיה מרוח קצת כמו מים. והצמחיה תהיה מטושטשת ותיצור עולם בירוק בהיר.
אתה לא מטושטש בשבילי ואני מצליחה להסתכל לך בעיניים מבעד לעדשות חיקוי רייבן בצבע
שחור.
אני בקושי מאופרת, אבל כשהתעוררתי היום בבוקר השיער שלי הסתדר בצורה מושלמת. כנראה
שלכבודך.
שאבו אותנו מתוך סרט ושתלו אותנו במציאות יחסית אפורה ומתסכלת. אם לא היה לי אותך,
כנראה שהייתי משתגעת. מפסיקה לחייך.
עצרנו ליד איזו חלקה עם עשב דק וגבוה.
פרשנו את השמיכה הגדולה שלקחתי מהסלון. אתה התמקמת בישיבה מזרחית ועישנת סיגריה.
אני ישר נשכבתי על הגב ובהיתי בשמיים.
היה נורא מואר, אבל בצורה חורפית שכזו. ברגע שנהיה לי קר, משכתי אותך אליי.
כי בשביל זה נסענו עד לשם.
בשביל להיות קרובים, הכי קרובים שאפשר. זה הרגיש כאילו היום הזה חסר משמעות.
לא עייף כמו ימי ראשון
לא מיואש כמו ימי שני
לא עמוס כמו ימי שלישי
לא מתיש כמו ימי רביעי
לא מלא תקווה ימי חמישי
לא חגיגי כמו שישי
ולא ריק כמו שבת
כאילו ברחנו מהארץ, שרקמה סביבנו מסגרות זמן לוחצות וקבועות מראש. כאילו פרצנו אל
תוך עולם לא מוכר שבו הימים הם פשוט הקאמבק של השמש ותו לא. דיברנו על זה שקשה לנו להיות מאושרים. ועל כמה שזה דפוק.
אמרתי לך שאני משתדלת לנשום ממש מעט לידך. כמו שנושמים שישנים. כי אני באמת מרגישה
שלווה. ובאמת? נדמה לי שאנחנו לא אמיתיים. לא ביחד.
צחקתי עד שכאבה לי הבטן.
וגם אתה.
עכשיו אני התיישבתי והדלקתי סיגריה. ציירת לי ציורים על הגב התחתון.
אני ניחשתי שכתבת 'טליה'.
'צודקת', אמרת.
'אבל סתם ניחשתי, דביל'.
היה לי כל כך קר שבקושי הרגשתי את האצבע שלך משרטטת אותיות ונוגעת בי מבעד לסוודר
שהיה דק. (דק מידי)
נשכבתי חזרה לידך. היה רעש עדין של רוח ומשהו בקור הזה השרה
אווירה מנומנמת על שנינו. אז עצמנו עיניים.
פקחתי עין אחת וראיתי שאתה על סף שינה.
אז הכנסתי את היד שלי אל מתחת לחולצה שלך והנחתי אותה על הבטן שלך.
אז קפצת.
אתה תמיד מזכיר לי את אותם שלושה שירים.
מחלץ ממני את אותן הבעות אוהבות ומחויכות.
אני נאבקת בדחף לשמור אותך לעצמי ולא לשחרר אותך. אני לא רוצה שיהיה לך רע. ואני
לא רוצה שיהיה לך אפור ושקט כמו שאני מרגישה לפעמים.
מאז שראיתי כמה אנחנו דומים, בכיתי פחות. הלילות שלי נהיו נטולי דמעות והתמלאו
בציפיה לפעם הבאה שאראה אותך.
אתה בשבילי כמו סם. פחות כמו הרואין, יותר כמו ריטלין, כשחושבים על זה.
כי אני ממוקדת. ושום דבר לא מסיח את דעתי
ממה שטוב וחשוב בעיניי ובעינייך.
ובעינייך פחות חשוב להאחז בכאב וטוב לתת לו ללכת. לצוף ממני והלאה.
ותוך כדי הנסיונות שלי, למדוד את השינוי שחל בי, אני מסתכלת עליך.
איך גרמתי לך להפסיק לחפש מילים שמתארות אהבה ולמצוא יותר ויותר דרכים להראות
אותה.
ממני,
זה ברור. אני תמיד אוהבת. ואף פעם לא הססתי להגיד את זה.
אני לא יודעת איך אני רוצה לסיים לשכתב את הסיפור שלנו.
אני לא יודעת אם אני רוצה שנשאר שם, בקור, מחובקים על השמיכה. או אם נחזור לאוטו
וניסע קצת רחוק יותר.
אני לא יודעת אם בתא הכפפות במכונית, יש מצלמה קטנה שהנציחה אותי ואותך.
אני רק יודעת, שממני,
זה ברור. אני תמיד אוהבת. ואף פעם לא הססתי להגיד את זה.
אבל אתה,
גם אתה אוהב אותי.
ובכלל לא קשה לי לקבל את זה.
אני רוצה לגור בתוך אחד כזה.
מוקדש.
לשתי ברנשות וברנש, שעשו לי חשק עז לחייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
