הגלגול שלי במערכת החינוך התבסס בעיקר על מזל ועל ניצול המשאבים שנוח לי להשתמש בהם.
חוץ מבלימודי המתמטיקה, לא עבדתי קשה, על כלום.
הייתי יכולה להיות מצטיינת בספרות, מצטיינת בתנ"ך ומצטיינת בהיסטוריה.
במקום זה אני בינונית במבחנים ובשיעורים אני צריכה לספוג מהמורים את העלבון שלהם. -
בתכלס? אני מבינה אותם. יכול מאוד להיות שאני אוהבת ספרות יותר מהמורה הנוכחית שלי. זה בדם שלי ובחינוך שלי. במבחן האחרון קיבלתי 80. שנאתי את היצירות שנבחנתי עליהן. וראו את זה. המבחן הזה לא עמד בשום סטנדרט שאני מציבה לעצמי בנוגע לאיכות כתיבה. המורה שלי, לעומת זאת. חשבה שהוא כתוב מעולה והתפלאה שאני מוכשרת בכלל אחרי היחס שלי בשיעורים. אני לא מאמינה שבמקצוע האהוב עליי אני נבחנת על 'להיות יהודי, להיות ישראלי, קולות וזהויות'. אבל זה כבר סיפור עגום אחר. - יותר קל להסתכל קדימה. קל יותר לקוות, קל יותר לחזות את האכזבה הקרבה ולסגת. קשה יותר להודות שהקרקע יציבה. קשה להבין שעוד נשמח ונאהב. שמחה נראית שברירית ושקופה על רקע היכולת המופלאה שלנו- להסתגל. אנחנו חימר שמעצב את עצמו מהליבה, מפנים כלפי חוץ. אנחנו מתרגלים בצורה כל כך מושלמת, למלנכוליה. קל להשתמש ביכולת הזו. היא כמו כישוף. אז ברגע שקט, קטן, עצום עיניים אני מחליטה לא להתמכר לתחושת הדחיה. אני מחליטה לא להסתכל קדימה, לשמור את עצמי מכוחה ההרסני של ציפיה. אולי אני על סף משהו טוב. אולי אני קורעת את התחת עכשיו נטו בשביל עצמי ולמען הרצונות הכי גדולים שלי.
אני לא אשב כאן ואבזבז את ההווה הנוזלי והחמקמק שלי בלחכות. יש כאן ויש עכשיו. יש חורף. יש אותי. אני רוצה שיהיה טוב. -
אני כן מרגישה שמגיע לי להשתחרר כבר מעול הלימודים. אין ספק שזה אזור בחיים שלי שהקשה עליי מאוד. תמיד אמרו לי שאני מוכשרת ושאני יכולה להשיג יותר. אבל אף פעם לא רציתי לתת את עצמי למסגרת. פילוסופיה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה, אולי גם היסטוריה. אני רוצה להתעסק במה שאני אוהבת. ואני לא רוצה שישפטו אותי לפי מדדים של מטחנת בשר. מבחן במתמטיקה (או מבחן פסיכוטכני בצבא) גורם לי להרגיש כמו פיסה קטנה ועלובה של כישלון.
"הם יורים רק באוויר, אם זה פוגע, אז סליחה". אני צריכה לנער את עצמי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
