On a mission from god

חזרתי הביתה
מסופ"ש תל אביבי, אל המקום הירוק. הביתה.
מתוך העייפות ישר אל תוך קביעת פגישות עם חברים שאני צריכה לראות ולהשלים איתם
פערים.
אני צריכה להקדיש קצת זמן גם לאנשים שפגישה איתם מצריכה הליכה של חמש דקות.

כי הקדשתי המון לאהוביי שמצריכים ממני לנסוע שעתיים באוטובוס או ברכבת.
-
אני ממש בסדר.
אף אחד לא מופתע. רק אני.
שום דבר לא מפיל אותי מהרגליים, לא ממוטט אותי. וזה מרגיש ממש טוב.
-


אושר גדול מציף אותי.

אני יכולה לעבור הלאה. ולא רק שאני יכולה
לעבור הלאה,

אני מרגישה שאחרי הליכה
על חבל דק,

הצלחתי לא לשרוף את
הגשר. (או לפחות ככה נעים לי לחשוב)

להשאיר ציפיה שמתוך
הרצון החד צדדי הזה,
נוכל לחזור למסגרת של חברות.

אם זו הייתה עוד הדלקות
חסרת תוכן, אני יודעת שהייתי שוברת את הכלים ומתנתקת.
אבל אני לא רוצה להוציא מהחיים שלי אנשים שאני מעריכה.

קצת קשה לי לקבל בהכנעה
את העובדה שיש לי עוד הרבה זמן לחכות למישהו.
אני בטוחה שהוא יהיה שווה את הזמן, אבל, עדיין.
אני מרגישה שאני צריכה להתחיל להנות מכל מסיבה, מכל שוט, שאכטה ובס שרועם במסיבות
ומגביר את הדופק.
כרגע? אני סגורה לרגל שיפוצים.
קשה לי ואני לומדת על עצמי המון.
אמנם, בניגוד לאחרים אני תמיד נשארת בטוחה ביכולת
שלי להפנות אנרגיה והשקעה גם כלפי הסובבים אותי.
אבל די, עכשיו זה זמן שמוקדש כולו
ללימודי התיכון ולחברים הטובים שצריכים אותי. ולי. זמן לי.

יכול להיות שמחר אני
אשוב לשהות עוד קצת בתחושה שפספסתי מישהו. אבל בגדול, לא פספסתי כלום.

הכול סביר. הכול רגיל
וקצת נטול תשוקה, ברוח התקופה.