היום אחיה של אמי היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-50. אריאלי בחר להשאר בן 28. והתאבד ביום הולדתה של אמא שלי. הדמות שלו, היא דמות שגדלתי איתה. תמיד שמעתי מאמא ומסבתא כמה אנחנו דומים. כמה אני מצחיקה כמוהו, מחייכת כמוהו ולפעמים עצובה כמוהו. הגרעין הזה, של העצב התהומי תמיד היה בי. החרדה הקיומית, התהיה הפילוסופית על המיקום שלי בחיים. אבל אני, בניגוד לדוד שלי, שנשאר הנסיך הקטן הנצחי, אוהבת לחיות. תמיד אהבתי לחיות, תמיד נאחזתי בציפורניים באנשים שסביבי. ביקשתי מהם לא לתת לי לשקוע, והחזקתי אותם, כשהיו צריכים להשאיר את הראש מעל המים. בהתאבדות יש ייאוש גדול, ייאוש אדיר. אריאלי הותיר אחריו את אמא שלי, מצולקת, מלאה בכאב שאני לעולם לא אוכל להבין. אבל אני הבת היחידה שלה ואני אוהבת אותה מכאן ועד קץ הקצים. אני קצת כמו אריאלי, אבל בעיקר שונה ממנו. וזה מה שמרגיע את אמא. - עברו 4 שנים מאז שגילינו שהשיר 'אריה ורותי' של עמיר לב, נכתב על אריאלי. עמיר לב היה חבר ילדות שלו. חבר טוב. אחרי שאריאלי התאבד עמיר כתב עליו את השיר, שהיה ונשאר אחד השירים האהובים ביותר שלו. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאני ואמא הלכנו לראות את עמיר מופיע. הוא ידע שאנחנו בקהל ולא היה מסוגל לשיר את השיר. מאז, הייתי בעשרות הופעות שלו והתאהבתי במוזיקה שלו. לשיר הזה תמיד יהיה מקום מיוחד בלב שלי.
אריאלי היה מספר סיפורים, מצחיק. מיוחד.
החברה של אריאלי, לא הייתה בהלוויה. עמיר, כותב על משהו ביחסים שלהם,
אולי הרמז היחיד לטריגר שהצית את העצב של אריאלי, והוסיף עוד סיבה אחת אחרונה, למה לא לחיות.
לפעמים צריך לתת לעצמך להיות קצת עצוב. לזכור שכאב זה חלק מהחיים. כולנו ממשיכים הלאה
החיים שלי לא שבירים. ואני חזקה, משתדלת. אריאלי, הוא לא היה חזק. לא היה לו עור.
העור שאני מנסה לפתח. הוא היה מפונק,
חלש, בגלל האמהות המקולקלת של סבתי. ועצוב,
איש מורכב, שנולד מיותם מאב לעולם מסובך וקשה. החיים הכריעו אותו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
