כמות הקאפקייקס שהכנתי לאנשים לאחרונה כבר ממש גרמה לי לאהוב לאפות. לבשל זה הרבה יותר התחום שלי... אבל יש משהו באפייה. אמהי כזה.
הגיע הזמן, שזה יהיה מפותל. מלא תשוקה-סוער ומוחלט. העיניים יעצמו ולא יפתחו, עד שהלילה ייתן מענה לרעב. שורף נורא למעלה ומשתוקק למטה. מעייף-סוחט כל טיפה ומייצר אנחה. 'סוף כל סוף' 'וואו' - קליל, ממסטל. מצנן ומלהיט כמו עשן נרגילה טובה שממלא את הריאות. חלק כמו כתם דיו, שמתפשט בתוך מים. כל כך מרגיע, שלא אחוש את הצורך לדבר. - קצת כמו ילדה קטנה שאמרו לה 'לא' ואסרו עליה לשחק. אני נרגעת. ובנוסף, אני מבטיחה להתנהג יפה. אבל אני לא יכולה להבטיח, שלא יצוץ שוב הרצון. אולי אני צריכה קצת שישגיחו עליי. או שמישהו יסכים לשחק איתי. אני, עכשיו, דף חלק. איזה מגניב.
על המגניבות- אני (שמאל) ומיכל (ימין) המהממת.
רוצה,רוצה מאוד,חייבת,כמעט צריכה,חולמת,מפנטזת,כותבת,שרה,רוקדת,מעשנת,רואה,קוראת,ושוב כותבת,נלחמת,מתאכזבת,משתתקת,בוכה,רוצה,רוצה מאוד,חייבת,כמעט צריכה. מישהו כאן לידי, מישהו לפתוח לו את הדלת. מישהו שיפתיע אותי, יעניין, יאהב, ויגרום לרצון האדיר הזה, שנכתב כאן בשלל מילים, להראות פתאום, אמיתי. פחות גזור, פחות תלוש. פחות כמו חזון מושלם שלא מגיע לי.
אני בדרך להרגיש ראויה. (לפחות עכשיו, בדקה הנוכחית. לכו תדעו כמה זה יחזיק)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
