- טליה, לא משנה מה קורה.
אם כל הילדים לא ידברו עם ילד אחד, גם החברים הכי טובים שלך.
את לא תעשי דבר כזה.
את לעולם לא תהיי חלק מחרם.
- 'אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם'.
שני המשפטים האלה... בעיקר שניהם, מהדהדים לי בראש כשאני קוראת את
הידיעה על שתי נערות בנות 14 שניסו לשים קץ לחייהן בגלל הצקות בפייסבוק. האינטרנט הוא כלי מסוכן. פרוץ, חשוף, מסקרן, בוטה, מזויף ומקושט ועם זאת- מציג
אמיתות רבות.
מבלוגים מלאים בוידויים מרגשים ועד הסטיות המופרעות ביותר. הפייסבוק,
גם הוא כלי בעייתי.
העובדה שהוא כל כך ממכר, יוצר מן אפשרות לבנות את החיים שלך
בעמוד וירטואלי יפה, נקי, נטול פגמים. אבל כמו שאל תוך החיים שלנו, נכנסים אנשים
לא רצויים, כך גם הפרופיל בפייסבוק.
אנשים מעלים תמונות שלהם, מעניקים לאנשים את ההזדמנות לכתוב להם על אותו 'קיר'
שכולנו מכירים.
כשמדובר בחרמות, הצקות, התעללויות וכו', אין ספק שהפייסבוק הוא פלטפורמה שמגבירה
את אכזריות המעשים.
עד כמה שצלקות מבית הספר היסודי מכאיבות לי, אני לא יודעת איך
זה להרגיש ככה 24 שעות ביממה.
איך זה מרגיש שלא מתנגחים בי פנים מול פנים- אלא
שמשמיצים את דמותי הוירטואלית לעיני כולם תחת ההגנה הנפלאה של המסך והמקלדת.
איך
זה מרגיש כשבורחים מבית הספר, אל חיק הבית וגם שם חווים את אותה התקפה.
באינטרנט, אנשים מאבדים פרופורציה, נסחפים. באיזשהו שלב, יכול להיות ששוכחים
שמאחורי אותו פרופיל יושבת ילדה מוכה, אומללה, שרואה מציאות שקורסת מולה- מציאות
אחת מוחשית ושניה, וירטואלית.
אחרי שזה נאמר, אני מסרבת בתוקף להכתיר את האינטרנט, כאחראי הבלעדי. אין צל של ספק
שהוא כוח הרסני בידיים חסרות אחריות.
אין ספק שהמורים צריכים לשים לב. שההורים
צריכים להתנער מחוסר האונים ולנסות לברר מה הולך עם הילדים שלהם.
אבל הילדים האלה... הילדים הגסים והאלימים, עליהם תמיד קשה לדבר. מדברים על
הקורבן, על הכלים. אולי מפזרים כמה הערות פה ושם, עושים שיחות בבתי ספר (וגם זה לא
בכולם), אולי פולטים איזה משפט כמו 'כמה רע צריך להיות לילד כדי שהוא יהיה אכזרי
כל כך?'
יש ילדים רעים. ילדים רעים שלא רע להם בכלל.
זה נשמע קיצוני, אני יודעת. אני מאמינה, שבתוך כל אחד מאיתנו יש רוע, יש לנו
אפשרות לבחור מה אנחנו עושים עם האכזריות שמצויה בתוכנו.
אני לא חושבת שתינוקות
נולדים מרושעים ולכן הם מתעללים בחבריהם לכיתה מאוחר יותר.
אבל אני מסתכלת על ילדים בחטיבה היום, על ילדים בתנועות הנוער. מה שאני רואה מפחיד
אותי.
-
אביה של אמי, נפטר מסרטן כשהיא הייתה בת 7.
היא זוכרת אותו בתמונות, הבזקים. היא לא זוכרת את עצמה, כילדה שאומרת 'אבא'.
אתם יודעים מה היא כן זוכרת מהתקופה ההיא.
"בטח האבא שלך מת בגלל שהוא ראה את המשקפיים המכוערים על הפרצוף המכוער
שלך"
-
זה היה הפשע של אמא שלי. היא הייתה היחידה בכיתה עם משקפיים. זה לחלוטין לא משנה, ששבועיים אחרי האירוע, היה עוד ילד עם משקפיים.
ובשנה שאחרי, עוד אחד. זה לא משנה שאמא שלי גדלה להיות אישה יפה עם המשקפיים הכי מגניבים ושיקיים שיש.
היא הייתה שונה אז. ממושקפת, ילדה בלי אבא. לדרוך לה על ה'יבלות' (מושג קטן לעומת החוויה של אובדן קשה כזה) נראה לילדים כמו תענוג.
איך אפשר לפספס בדיחה שכזו ? * אבא שלה מת בגלל המשקפיים המכוערים, איזה צחוקים. *
-
קיים כאן אבסורד, אנחנו חיים במדינה שיש בה כל כך הרבה אנשים שונים. צבעים שונים, מבטאים
שונים.
אבל בעיניי, אנחנו נכשלים כישלון גדול בללמד את ההתייחסות הנכונה והראויה, לשונה.
אני לא
נאיבית ואני לא מצפה למציאות בה כולם יסתדרו ולא יהיו ילדים דחויים בעולם.
בנוסף, אני
מבינה שלפעמים הסלידה ממה ששונה ממך, היא טבעית. כאן, מדובר בילדים שפשוט שונאים
את מה ששונה מהם.
לא רק שהם קצת מפחדים ממנו, חלקם בטוחים שהשונה, נחות מהם.
זו, תפיסה הרסנית לחלוטין. לדעתי, מה שעושה את הילדים האלה אכזריים ברמות כאלה,
היא הקלות הבלתי נסבלת של השנאה.
הקלות הזו, המחרידה, היא נושבת עם הרוח ואם נרחיק לכת עם הדימויים, בישראל השנאה הזו היא חלק מהתרכובת שנתנת להשגה במי השתייה מהברז-
ילדים שגדלים לתוך מציאות ישראלית שסועה ומפולגת.
כל אחד שונא את השני ומעל כולנו מרחף מן אידיאל כזה שמאיים לרמוס כל אינדיבידואל
חריג שנוטה מעט הצידה- מהמודל האולטימטיבי.
לילדים יש קליטה מצוינת, חדה. גם תהליך פסיכולוגי די מורכב, כמו דה הומניזציה, זה
משהו שילדים קולטים.
מותר להתייחס לשונה כאילו הוא לא בן אדם בכלל?
מותר לחשוב שאם אני אכה את השונה, לא יכאב לו?
וכאן אני עושה סלט גדול של שונים ושונות-
אם העור שלו כהה, כהה מדי, שחור, לבן מדי, שמן מדי, רזה מדי, עצוב מדי, מורבידי, אם יש לו מבטא, אם הוא עני,
אם הוא לא יפה, אם יש לו גשר, אם יש לו משקפיים, אם הוא נכה...
אני חושבת שברור לכולנו שהראש הוא מכונה מאוד מתוחכמת. כל מה שצריך, זה לקחת את
הגרעין הקטן הזה של הפחד מהשונה, הלעג והצחוק, הזלזול. לקחת את המחילה שגלומה במשפט 'אין ילדים רעים', לחשוב שהתעללות בפייסבוק היא מעשה קונדס. לקחת את הרתיעה. לחבר את הכול- והופ.
לא שווה לתת
ליצור הזה את הכבוד המינימלי שהייתי מעניק לעצמי.
יונתן:
אני רץ על הגשר
והילדים אחרי
יונתן
יונתן הם קוראים
קצת דם
רק קצת דם לקינוח
לקינוח הדבש
אני מסכים רק לחור של נעץ
אבל הילדים רוצים
והם ילדים
ואני יונתן
הם כורתים את ראשי
והם כורתים את ראשי בענף
בענף גלדיולה ואוספים את ראשי
בשני ענפי גלדיולה ואורזים
את ראשי בניר מרשרש
יונתן
יונתן הם אומרים
באמת תסלח לנו
לא תארנו לעצמנו שאתה כזה.
\
יונה וולך.
אז האינטרנט דופק לילדים את השכל. ממלא את התודעה התמימה שלהם בפורנו,
יפניות פסיכיות שיושבות על ארנבים.
מכות, דם, אונס, כפייה. אבל זה רק מה שמשכלל את
הילדים האלה שהיו בריונים מצלקים ומכים גם הרבה לפני קיומו של האינטרנט.
יחד עם הטכנולוגיה שהתקדמה, יחד עם השוני האנושי שהלך וגבר. יחד עם תנועות
האינדיבידואליזם שצמחו. חשוב שנזכור לחנך, להסביר.
שנאה - חרם - נידוי
זה הרבה יותר מסוכן ממה שאנחנו חושבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
