כואב לי על הניתוק החד הזה. זה מרגיש כמעט בלתי הפיך. אנחנו ילדים גדולים כבר, לא? התיכון מאחורנו. אני כבר כמעט שם. אבל יחד עם ההגדרה הזו, באים לילות לבנים ושרירים תפוסים. פחד. בדידות. - כולם מכעיסים אותי. בעיקר אלה שהם לא עקביים. אלה שלא יודעים להשאר. אני בקושי יושבת עשר דקות בלי לאבד סבלנות, אני משתעממת. אני מתפלספת ונדמה לי שיש דברים חשובים יותר לחשוב עליהם ומקומות יפים יותר להיות בהם. הדבר היחיד שמשאיר אותי- הם אנשים. וכשצלילים ומוזיקה מייאשים אותי, אני מחפשת אנשים. ומעטים הם אלה שבאמת יכולים להקדיש זמן. ואולי, מי שלא מקדיש זמן ולא אכפת לו מספיק בשביל להראות נוכחות- לא אוהב. קשה לי עם הצפון והנוף המאופק. קשה לי קצת עם הבית ועם ההורים. קשה לי, כי האהבה שיש כאן מפחידה אותי. היא עולה על כל דבר אחר שאי פעם הרגשתי. כל כאב וכל עצב. אז כשכואב להם, כואב גם לי. והכול בעוצמות שאי אפשר לפקח עליהן. אני דואגת וחרדה לכל דבר קטן שקורה כאן.
אני האורבנית מרגישה שאין לי מקום כאן. אז אני מחכה. מחכה לרגע שאני אוכל לצאת קצת לנשום אוויר (או עשן) אני מחכה להופעה של רונה קינן ואסף אבידן. הרבה זמן לא הייתי בבארבי ותל אביב בלילה פשוט עושה לי טוב. או לפחות, עוזרת לי לשכוח שיש לי צרות. אלונה בחו"ל. אז אני לא יכולה לברוח לירושלים. ובלי קשר, היא אחת מאלה ששומרים אותי בשפיות יחסית. -
אני כועסת על אלה שהקטינו אותי, כיבו אותי, זלזלו בי, שקרו לי וניסו להפיל אותי. אני כועסת על זה שנתתי לחלקם לעשות את זה והאמנתי להם. - חוסר עקביות זה הכי נורא שיש. המשברים מפתיעים יותר וכואבים יותר. אבל אולי כל אותם אנשים לא מודעים לזה. לא מודעים להשלכות של הבחירות שלהם והקשרים שהם נכנסים אליהם.
אני לפחות פעם בשבוע חופרת בפצעים שחשבתי שסגורים. מדברת על כל מה שחשבתי שנשכח. מדייקת את כל המונחים המעורפלים ואת כל הפינות שמעלות כעסים מודחקים. וזה תהליך שנמשך ונמשך אבל יש נקודות אור.
ויש בורות. היום זה בור
אז אני מפחדת שישאירו אותי לבד. וזה מקועקע לי על היד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
